שניה לקורינתים פרק א'

לצפייה בשיעור וידאו- 1:1-2 לחצו כאן, 1:1-8 לחצו כאן, 1:23-2:11 לחצו כאן, 2:12-2:17 לחצו כאן.

מבוא:

האיגרת השניה של שאול לקורינתיים נכתבה בתקופת שבר ומשבר אמון קשה בין הקורינתיים לשאול. מורי שקר כבשו לב רבים מהמאמינים בקורינתוס ואכיה והצליחו לשכנעם ששאול אינו שליח מטעם האדון, אינו אדם אמין ומניעיו אינם כשרים.

הסיבה העיקרית לכתיבת האיגרת היא הצורך של שאול השליח להגן על יושרו, אמינותו ושקיפות שירות הבשורה בפני המאמינים בקורינתוס ואכיה.[1] אם יחזור האמון בשאול כשליח נאמן, כי אז אנשי קורינתוס יסלקו מקרבם את מורי השקר הנצלנים, וימלאו את האחריות לעזור ולתמוך  בנזקקים ביהודה כפי שהבטיחו.

לפיכך, הקטע בפרק א 12-14 מהווה כותרת האיגרת:[2]

‏12. "זֹאת הִיא גַּאֲוָתֵנוּ: עֵדוּת מַצְפּוּנֵנוּ כִּי הִתְנַהַגְנוּ בָּעוֹלָם, וּבְעִקָּר כְּלַפֵּיכֶם, בִּקְדֻשָּׁה וּבְיֹשֶׁר אֱלֹהִים — לֹא בְּחָכְמַת בָּשָׂר־וָדָם, אֶלָּא בְּחֶסֶד אֱלֹהִים.

  1. אֵינֶנּוּ כּוֹתְבִים לָכֶם דְּבָרִים שׁוֹנִים מִמַּה שֶּׁאַתֶּם קוֹרְאִים וְגַם מַכִּירִים. וַאֲנִי מְקַוֶּה שֶׁתַּכִּירוּ בָּנוּ לַחֲלוּטִין,
  2. כְּמוֹ שֶׁגַּם הִכַּרְתֶּם בְּאֹפֶן חֶלְקִי, שֶׁאֲנַחְנוּ תְּהִלַּתְכֶם כְּשֵׁם שֶׁגַּם אַתֶּם תְּהִלָּתֵנוּ בְּיוֹם אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ.

בפרקים ח-ט שאול השליח מעודד ומבקש מהקורינתיים למלא את הבטחתם להרים תרומה עבור הקדושים אשר בירושלים. לפני שהוא מתמקד בנושא הכספי, היה עליו ליישר את ההדורים בינו לבין הקורינתיים בכל הקשור לספקות בנוגע ליושרו.

 

האיגרת נחלקת לשלושה חלקים עיקריים:[3]

חלק א. כתב ההגנה על יושרו של שאול השליח: פרקים א-ז.

חלק ב. קיימו הבטחתכם: הרימו את התרומה לעזרת הקדושים בירושלים (פרקים ח-ט)

חלק ג. התכוננו כראוי לבואי: התנתקו ממורי השקר והשפעתם המרעילה[4] (פרקים י-י"ג)

 

הקדמה:

לאחר שעזב את קורינתוס, נודע לשאול השליח אודות הבעיות שעלו בקהילה בקורינתוס. בתגובה, כתב שאול איגרת לקורינתיים (אשר לא נשמרה), בה הוא מבקר ומוכיח את החוטאים בקהילה (קור"א ה 9).

בעודו משרת באפסוס במהלך מסעו השלישי, שמע השליח על אודות בעיות נוספות המתרחשות בקהילה בקורינתוס (קור"א א 11, ט"ז 17). בנוסף, הקורינתיים כתבו לשאול השליח ובקשו הבהרות בנוגע לנושאים שונים (קור"א ז 1).

שאול בתגובה כתב להם את האיגרת אותה אנו מכנים: האיגרת הראשונה לקורינתים.

מכיוון ששאול השליח לא יכול היה לעזוב את שירותו באפסוס (קור"א ט"ז 8), הוא שלח ככל הנראה את טימותיאוס להעביר את האיגרת אליהם.

בעוד האיגרת הראשונה עזרה לקורינתיים לפתור מספר בעיות ושאלות שעלו ביניהם, צצה בעיה איומה אשר סכנותיה אינן פחותות מהבעיות הראשונות.

מורי שקר הטוענים להיות שליחים אשר הגיעו מירושלים (קור"ב יא 22-29), הסיטו את ליבם של מאמינים רבים בקהילה בקורינתוס משאול השליח, והציגו אותו כשקרן ונצלן. ז"א, שאינו שליח מטעם האדון ישוע, אלא אדם הפועל מטעם עצמו ולמטרות פסולות. עד כמה שהדבר מצער, אותם מורי שקר כבשו לבבות לא מעטים.[5]

כאשר נודע לשאול (ככל הנראה מטימותיאוס) שכך פעלו וכך עשו מורי השקר, עזב שאול את אפסוס והלך לקורינתוס.

אותו ביקור בקורינתוס נקרא: "הביקור המצער" (קור"ב ב 1).

תוצאת הביקור השאירה עצב רב בליבו של שאול ובלב רבים בקהילת קורינתוס.

יתכן שבמהלך אותו ביקור, אחד ממורי השקר או יותר, השפילו את שאול ובפומבי הציגו אותו כשקרן ונצלן (קור"ב ב 5-8, 10, ז 12).

לצערו הרב של שאול, הקורינתיים לא נקטו בשום צעד נגד אותו מורה שקר והדבר מן הסתם ציער את שאול מאוד.

שאול השליח חזר לאפסוס ושם כתב איגרת לקורינתיים (איגרת שלא נמצאה), אשר קיבלה את השם: "האיגרת המצערת" (קור"ב ב 4) ואשר נשלחה לקורינתיים בידיו של טיטוס (ז 5-16).

לאחר שיצא מאפסוס הגיע שאול השליח לטרואס, שם קיווה לפגוש את טיטוס (ב 12-13).

האדון פתח לשאול הזדמנות לשירות ולכן משם הוא הלך למקדוניה, ושם לאחר זמן נפגש עם טיטוס.

כשפגש טיטוס את שאול במקדוניה, הוא בישר לו את החדשות הטובות אודות הקורינתיים.

רוב המאמינים בקהילה בקורינתי חזרו בתשובה, וחידשו את נאמנותם לשאול השליח (ז 7). מן הסתם החדשות הללו שימחו את שאול מאוד.

 

למרות השמחה הזו, הבין שאול שקהילת קורינתוס עדיין אינה נקיה ממורי השקר והשפעתם הארסית וההרסנית.

מורי שקר עדיין נכחו בקרב המאמינים בקורינתוס, וחלק מהמאמינים בקהילה עדיין היו מבולבלים מהוראת מורי השקר.

שאול כתב את האיגרת השניה לקורינתיים בהיותו במקדוניה, כהכנה לביקורו הקרוב בקורינתוס (י"ב 14, י"ג 1). זיכרו: האיגרת השנייה לקורינתיים נכתבה כשנה לאחר האיגרת הראשונה (קור"ב ח 10)

באיגרת השניה לקורינתים שאול השליח:

–          מגן על מעמדו כשליח של ישוע המשיח (פרקים א-ז)

–          מבקש מהקורינתיים לעמוד בהבטחתם לתמוך בנזקקים ביהודה (ח-ט)

–          מזהיר מפני מורי השקר המעוותים את האמת ומסיטים את ילדי אלוהים ממורי האמת (י-יג)

 

מועד כתיבת האיגרת השניה של שאול השליח לקורינתיים:

ניתן לקבוע את מועד כתיבת האיגרת השניה לקורינתיים בדיוק יחסי טוב מכיוון ששאול מציין מספר נקודות ייחוס, אירועים, אשר אנו דיי בטוחים בתאריך בו התרחשו.

לדוגמא, שאול השליח מציין שעמד לפני המושל גליאון. על פי כתובת שנמצאה בעיר דלפי, גליון נכנס לתפקידו כמושל בחודש יולי של שנת 51 לספירה.

שאול השליח עמד למשפט לפני גליון מעט לאחר שזה החל בתפקידו כמושל, לפני ששאול סיים את שירותו בקורינתוס (מע"ש י"ח 12-18).

מקורינתוס עלה שאול השליח לירושלים דרך אפסוס (מע"ש י"ח 22). השליח חזר לאפסוס במהלך מסעו השלישי (י"ט 1), ושם שרת כשנתיים ושלושה חודשים (י"ט 1-10).

שאול השליח כתב את האיגרת הראשונה לקורינתים לקראת סיום שהותו באפסוס (קור"א ט"ז 8), ככל הנראה לקראת סוף שנת 54 לספירה. שאול השליח תכנן לצאת מאפסוס לאחר חג השבועות (קור"א ט"ז 8), ככל הנראה באביב שנת 55 לספירה. משם הלך למקדוניה ושם, במהלך שנת 55 לספירה, כתב שאול השליח את האיגרת השניה לקורינתים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לוח האירועים הכרונולוגי המציין את הקשר של שאול השליח עם הקהילה בקורינתוס

 

1 אביב 50 לספירה שאול מגיע לקורינתוס בפעם הראשונה
2 קיץ (יולי?) שנת 51 שאול מובא לפני גליון המושל (מע"ש י"ח 12-18)
3 סתיו (ספטמבר?) 51 שאול עוזב את קורינתוס מפליג לסוריה ומגיע באמצע אוקטובר
4 מאי? שנת 52 שאול מגיע לאפסוס לפרק זמן ארוך
5 קיץ או סתיו שנת 52 שאול מקבל חדשות בנוגע לקורינתים ושולח את "המכתב הקודם" קור"א 5:9
6 סתיו שנת 52 אפולוס מצטרף לשאול באפסוס
7 קיץ\סתיו שנת 53 שאול כותב את האיגרת הראשונה לקורינתים ושולח האיגרת לשם (טימותיאוס נשלח למקדוניה)
8 אביב 54 טימותיאוס מגיע לקורינתוס ומוצא קהילה חסרת סדר
9 מאי? שנת 54 משהחלה עונת השיט שאול נוסע לקורינתוס (הביקור המצער) קור"ב 2:1 ולאחר מכן חוזר לאפסוס
10 קיץ 54 באפסוס, טיטוס מדווח לשאול, אשר בעקבות כך כותב לקורינתיים את "המכתב המצער" (קור"ב 2:3-44)
11 אוגוסט? 54 המהומות באפסוס גרמו לשאול לעזוב את העיר לאחר כשנתיים ושלושה חודשים (מע"ש י"ט 8-10)
12 סתיו חורף 55\54 שאול משרת בטרואס ולאחר מכן במקדוניה ומשם כותב את האיגרת השניה לקורינתיים
13 חורף סתיו 55 שאול מבשר במקדוניה ואילוריקון (אל הרומים ט"ו 19)
14 סתיו חורף 55 שאול חוזר ליון דרך מקדוניה
15 ינואר-מרץ 56 שאול השליח שוהה בקורינתוס שלושה חודשים ושם כותב את האיגרת אל הרומים
16 אביב שנת 56 קשר לרצוח את שאול גרם לו לשנות מסלול נסיעה לסוריה דרך הים ולהגיע לשם דרך מקדוניה
17 אפריל 56 שאול מפליג, עוזב את פיליפי לאחר חג המצות (פסח מע"ש כ 6) ונע לכיוון ירושלים.

הטבלה לקוחה מספרו של ד"ר ג'ורג' גאת'רי: פרשנות לאיגרת השניה לקורינתיים עמוד 18.

 

תוכן עניינים:

1- פתיח האיגרת והקדמה (א' 1-11)

א. פתיח המכתב (א' 1-2)

ב. הקדמה (א' 3-11):

  1. סבל עם תכלית (א' 3-7)
  2. הודיה לאלוהים על הצלה (א' 8-11)

בשני פסוקי הפתיחה שאול השליח מגן על מעמדו כשליח ומבהיר את יחסו האוהב כלפי הקורינתיים. בחרתי להכתיר את השיעור בשם:

אנו מאותגרים ונכשלים אך תמיד קדושים

א. פתיח המכתב: (פ. 1-2)

  1. מֵאֵת שָׁאוּל, שְׁלִיחַ הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ עַל־פִּי רְצוֹן אֱלֹהִים, וּמֵאֵת הָאָח טִימוֹתֵיאוֹס, אֶל קְהִלַּת אֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּקוֹרִינְתּוֹס וּלְכָל הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר בְּאָכָיָה:

2. חֶסֶד וְשָׁלוֹם לָכֶם מֵאֵת הָאֱלֹהִים אָבִינוּ וְהָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.

שני הפסוקים הפותחים את האיגרת נשמעים כפסוקי פתיחה פשוטים, סטנדרטיים ומוכרים, אך לאחר שמבינים את תכלית כתיבת האיגרת ולמי נועדה, הפתיחה הפשוטה לכאורה מתמלאת במשמעות.

כאמור, חלק נכבד מהאיגרת השניה לקורינתיים – פרקים א-ז, ופרקים י'-י"ג, מהווים כתב הגנה לעובדת היות שאול שליח שנבחר אישית על ידי האדון ישוע, וביקורת על התנהגותם של הקורינתיים.

חשוב לשאול שהקורינתיים ידעו לבטח שהביקורת אינה מונעת ממניעים פסולים, אלא מאהבה של משרת אלוהים כלפי הילדים היקרים של המשיח. לכן שאול מכנה את הקורינתיים, בשם תואר המציין את מעמדם בעיני אלוהים: קדושים.

חלוקת פסוקים 1-2:

א. שאול הינו שליח המשיח ישוע מאת אלוהים (פ. 1)

ב. הנושעים הם קהילת אלוהים ונחשבים לקדושים בעיני אלוהים (פ. 1).

ג. איחולי חסד ושלום אשר מקורם מאלוהים האב והבן בלבד (פ. 2).

א. שאול הינו שליח המשיח ישוע מאת אלוהים

שליח: (הגדרה)

אדם שנשלח על ידי מישהו למלא תפקיד מסוים. ציר שלוח (מילון אבן שושן).

תפקיד השליח הינו אחד ממתנות רוח הקודש שאלוהים העניק (אפסים ד 7-16).

שימו לב! כל אדם יכול להיות שליח מטעם אדם, ארגון, קהילה, או גוף כלשהו. הבחור שמביא לנו פיצה הביתה גם כן נקרא – שליח…שם נרדף לשליח בעברית זה – מלאך…לא בהכרח הדמות עם הכנפיים…

לעומת זאת, השליחים שהאדון ישוע בחר – 11 תלמידי ישוע ושאול השליח, נחשבים לשליחי האדון ישוע, ואלו נשלחו אל העולם כדי…

  1. למסור לבני אדם את בשורת הישועה (מתי כ"ח 18-20, מע"ש א, ט 15)
  2. למסור מידע שהועלה על כתב בהשראת רוח אלוהים, ואשר מהווה את כתבי הברית החדשה – אשר ביחד עם התנ"ך הם דבר אלוהים הכתוב והשלם.
  3. אלוהים העניק לשליחים המיוחדים הללו כוחות וסמכויות על טבעיים שנועדו לאמת את המסר שבפיהם (קור"ב י"ב 12, עברים ב 1-4, מע"ש ב 43, ג 1-10, ד 33, ה 12, י"ד 3).

הקורינתיים היו עדים לאותות והמופתים העל טבעיים שעשה שאול השליח, כדי לאמת את מסר הבשורה שבפיו.

האם ישנם רק 12 שליחי ישוע המשיח?

–          תפקיד השליחים של האדון ישוע והנביאים היה כבסיס ויסוד לקהילה (אל האפסים ב 20). לאחר שנבנה הבסיס, בונים את הבית  והקומות העליונות. לא בונים שוב את הבסיס. זיכרו…מדובר בשליחי האדון ולא בשליחי קהילות או ארגונים…

–          בספר ההתגלות פרק כ"א 12-14 מתאר יוחנן השליח את ירושלים השמימית. לעיר השמימית 12 שערים וכל שער נקרא על שם אחד משבטי ישראל.

מתחת לכל שער היה עמוד, וביחד 12 עמודים על שם כל אחד משליחי ישוע.

כמו שאין שבט מספר 13 בעם ישראל, כך אין שליח מספר 13 לקהילה.

ומה לגבי מתתיה שנבחר על ידי התלמידים בהגרלה? (במע"ש א 21-26)

עלינו לזכור שהאדון ישוע אמר ל- 11 תלמידיו,[6] לפני שעלה למרום, שעליהם להישאר בירושלים עד שרוח הקודש יבוא עליהם, ויהיה להם כוח  להיות עדיו.

התלמידים לא חיכו להתגשמות הבטחת האדון (למרות שהיה מדובר רק במספר ימים בודדים. חלפו 9-10 ימים מאז ההבטחה במע"ש א, עד לטבילת התלמידים ברוח הקודש כפי שכתוב במע"ש ב), ובחרו תלמיד נוסף במקום יהודה איש קריות, ללא מעורבות רוח הקודש.

כתבי הקודש מציינים את מעשיהם של התלמידים, והקונטקסט של הכתוב מלמדנו שהמעשה היה בניגוד לכוונת האדון.

במע"ש ט פגש האדון ישוע את שאול בדרכו לאסור מאמינים בדמשק, ושם בחר בו להיות שליח. שאול הוא השליח מספר 12 וסמכותו כשאר שליחי ישוע. הוא נבחר על ידי האדון ישוע ולא בהגרלה של בני אדם ללא מעורבות רוח הקודש [ראה גלטים א 1-2].

לפיכך:

  1. 1. שאול השליח נבחר להיות שליח על ידי ישוע עצמו והוכיח את העובדה הזו באותות ומופתים שהקורינתיים היו עדים להם (קור"ב י"ב 12).

אף לא אחד מאותם שליחים מטעם עצמם שהסיטו את לב הקורינתיים נבחרו על ידי ישוע, ולא הוכיחו את נוכחות רוח אלוהים בקרבם באותות ומופתים כפי שפעל שאול.

  1. 2. כל הכתוב המתועד שיש לנו משאול השליח הינו דבר אלוהים חיים, אשר אנו נדרשים לחיות ולפעול על פיו.

הערה חשובה:

מה לגבי יעקב ויהודה אשר כתבו איגרות ואינם שליחים?

יעקב ויהודה כתבו איגרות אשר נתקבלו כדבר אלוהים, ולא אחד מהם טען להיותו שליח של ישוע כמו ה- 12. השניים נחשבו ליראי אלוהים, ומנהיגים מלאי רוח אלוהים בקרב קהילת אלוהים. אלוהים פשוט בחר בהם לכתוב חלק מדברו עבור כלל בני האדם.

יעקב פותח את איגרתו במילים: עבד אלוהים ואדוננו ישוע המשיח. יעקב היה זקן הקהילה בירושלים ומקובל על ידי כלל השליחים. יהודה פתח איגרתו במילים: עבד ישוע המשיח ואחיו של יעקב…". מכיוון שכלל השליחים מלאי רוח הקודש וקהילת המשיח קיבלו את אגרות יעקב ויהודה כדבר אלוהים, אין לי כל סיבה לדחות את סמכותם.

ב. הנושעים הם קהילת אלוהים ונחשבים לקדושים בעיני אלוהים.

כל תלמיד מתחיל אשר קורא בפעם הראשונה את ספר הברית החדשה, יאמר שקהילת קורינתוס היא הקהילה הגרועה ביותר מבחינה רוחנית….ולמרות האמת הזו, שאול מזכיר להם ולכל אחד מאיתנו, שברגע שנושענו – ז"א, שהאמנו שישוע הוא בן האלוהים אשר בא לעולם כדי למות כקורבן אלוהים על חטאותינו, וקם לתחיה לאחר שלושה ימים, השתנה מעמדנו מאויבי אלוהים המיועדים לזעמו בגלל חטאותינו, לילדי אלוהים, אשר בתוכם שוכן רוחו, ולהם הוא קורא – קדושים.

כילדי אלוהים, אנו משתנים בכל יום לקראת דמותו של האדון ישוע, אך התהליך אינו קל ורצוף בנפילות וכישלונות.

הקורינתיים יכולים להבין ששאול אינו כועס עליהם ואינו שואף לרעתם, אלא דעתו כלפיהם היא שהם קדושים בעיני אלוהים, וכך עליו להתייחס  אליהם. להם שאול מאחל את הטוב ביותר – את השלום והחסד של אלוהים דרך האדון ישוע המשיח. גם כאשר הם בתחתית סולם הציונים הרוחניים.

שאול הוכיח לקורינתיים שהוא סיכן את חייו פעמים רבות עבור הקדושים של אלוהים, בעוד מורי השקר שכבשו את ליבם מעולם לא הזיעו אפילו עבורם. המאמץ היחידי שהם עמלו בו היה סחיטת כספם והפקת רווחים אישים על חשבונם (ראה פרק י"א).

מה משמעות מעמד "קדושים" בעיני אלוהים? ולאור זאת, איך עלינו לחיות?

  1. 1. המשמעות המיידית היא: נפרד, מיוחד, נבדל מן השאר.

אלוהים ציווה על בני ישראל להיות קדושים כי הוא קדוש (ויקרא י"ט 2).

למה הכוונה?

ז"א, כמו שאלוהים נפרד ושונה משאר האלילים בכך שהוא אל חי ואינו פרי המצאה שכלית, כך עם ישראל חייבים להיות נבדלים ושונים משאר העמים עובדי האלילים המתנהגים בדרך טומאה ורשע. עם ישראל נצטווה להאמין באלוהים חי ואמת. זה בדיוק גם מה שאלוהים מצפה מאיתנו המאמינים בו.

המשמעות היא שאלוהים דורש מאיתנו להכירו באופן אישי ואינטימי.

להכיר את אלוהים משמע – להאמין בקיומו ולהבין ולהכיר את זהותו.

האדון ישוע אמר שמי שמכיר את אלוהים באמת, גם מכיר את ישוע כאדון ומושיע.

מי שבאמת מכיר את ישוע, הריהו מכיר את אלוהים (יוחנן ח 19, 42). כל נביאי התנ"ך הכירו את הגואל וציינו נבואות אודות זהותו – נבואות אלו כולן התגשמו על ידי אלוהים הבן, ישוע המשיח.

מי שטוען שהוא מאמין שאלוהי התנ"ך הינו אמת וקיים, אך דוחה את ישוע כאדון, הריהו מצהיר שאינו מכיר את אלוהים באופן אישי ואינטימי. אדם שכזה אינו נושע, גם אם הוא נראה דתי ביותר.

דומה הדבר לאדם הטוען להיותו נשוי, אך אין לו מושג איך אשתו נראית ומעולם לא ניהל עימה שיחת נפש עין בעין.

אנו המאמינים בישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים, כל כך מבורכים. קבלנו חסד גדול מאלוהים. הוא פקח את עיני לבבנו להכיר אותו בשמו, ונתן לנו זכות נפלאה לקרא לו: אבא אבינו (אל הרומים ח 155). קבלנו זכות ומעמד של בנים קדושים לא בגלל הצלחתנו בכוחנו, אלא רק  בזכות חסדו של אלוהים

  1. 2. להיות קדושים על פי כוונתו של אלוהים משמע: לחיות על פי תכונות האופי שלו: כל פרק י"ט בספר ויקרא עומד על ההבדל בין אלוהים ותכונותיו לבין תכונותיהם הפסולות והטמאות של עובדי האלילים, ז"א…

– להתרחק מן הרע על כל צורותיו (תסל"א ה 22),

– טוהר מיני בין אם ברווקות ובחיי נישואין (דברים כ"ב-כ"ד, אל האפסים ד-ה, קור"א ו-ז),

– לקיים את עשרת הדיברות כבר בשלב המחשבה ולא רק במעשה (מתי ה-ז, שמות כ).

– לחיות על פי הדוגמא של האדון ישוע בכל תחומי החיים (קור"א י"א 1)

כל בר דעת יאמר: אין לאדם חוטא כל סיכוי לחיות על פי הדרישות של אלוהים.

נכון ואמת. גם האדון ישוע אמר לנקדימון שללא רוח הקודש, הוא לא יוכל לחיות ולפעול בדרך שתפאר את אלוהים (יוחנן ג 1-3).

לכן, על מנת שנוכל לחיות בפועל על פי הנחיותיו ומצוותיו של אלוהים, הוא העניק לנו את רוח הקודש. כעת בכוח אלוהים אנו חיים בדרך המפארת את אלוהים.

הבה נרענן מה עשה ופעל אלוהים בלב כל אחד מילדיו – מאיתנו, המאמינים בישוע, כדי להפוך אותנו מאויב לילד קדוש ואהוב.

א.      אלוהים תכנן מקדם ימי עולם לשלוח את בנו אהובו להיות קורבן כפרת החטאים של חוטאים כמוני וכמוך. (יוחנן ג 16, רומיים ה 10, פטר"א א 19-20)

ב.      אלוהים בחר אותנו מקדם ימי עולם (אל האפסים א 4, רומיים ח 29-30).

ג.       המשיח פדה וגאל כל אחד מאיתנו מזעם אלוהים, בדמו. כל אחד מאיתנו הנושעים למעשה הופך להיות רכושו של אלוהים (אל הגלטים ב 19-20, ד 5, ג 13)

ד.      אלוהים יעד אותנו להידמות לצלם בנו, ישוע המשיח (רומיים ח 29). להיות שגריריו ואזרחי מלכותו (אל הפיליפים ג 20, קור"ב ה 20)

ה.     אלוהים השכין את רוח הקודש בגופנו כערבון לנצחיות ישועתנו (קור"א ג 16-17, אל האפסים א 13-14).

ו.        רוח הקודש השוכן בתוכנו הוליד אותנו מחדש לישועה ולהיות בריאה חדשה (גלטים ו 15, קור"ב ה 17). זה בדיוק הפתרון לקללת המוות שבאה עלינו לאחר חטאם של אדם וחווה.

ז.       בעקבות אמונתנו בישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים, אשמתנו נישאה על ידי המשיח ישוע, וצדקתו של האדון ישוע נחשבה לצדקתנו (בראשית ט"ו 6, אל הרומים ח 30).

ח.     אלוהים העניק לנו את תכונות האופי שלו – פרי הרוח (אל הגלטים ה 22-23).

ט.      אלוהים העניק לנו מתנות שירות דרכן אנו משרתים את שאר ילדי אלוהים בבית אלוהים – בקהילה (אל הרומים יב, קור"א י"ב, אל האפסים ד)

י.        אלוהים מפאר את ילדיו הקדושים בכבוד שלו (אל הרומים ח 30).

יא.    אלוהים הפך אותנו לאחיו של המשיח, וכך גם לנו הזכות לקרא לאלוהים: אבא אבינו (אל הרומים ח 15, 29)

יב.    רוח הקודש מעניק לנו את כל הכוח להתמודד עם כל פיתויי ומבחני החיים, ומפגיע בעדנו אל האב בכל צורכנו (יוח"א ד 4, אל הרומים ח 26, אל האפסים ו 10-18)

יג.     רוח הקודש מוכיח אותנו ומלמד אותנו את שאנו צריכים לדעת (יוחנן י"ד-ט"ו)

יד.    אלוהים לא יעד אותנו לזעם אלא לחיות עימו חיי נצח מלאי שירות קדוש ומפואר. אין עלינו כל הרשעה ושום דבר לא יפריד אותנו מאהבת אלוהים שבמשיח ישוע (טיטוס ב 13-14, אל האפסים ב 10, תסל"א ה 9, אל הרומים ח 1, 31-39, התגלות כ"ב)

טו.    המאמינים בישוע נקראים גוף המשיח – כלת המשיח ישוע (אל האפסים ה 21-31, התגלות כא)

רשימה זו היא רק רשימה חלקית של זכויותינו ומעמדנו כילדי אלוהים נושעים בדם המשיח ישוע.

לכן ניתן להבין מדוע שאול השליח מתייחס בכבוד וקדושה כלפי המאמינים בקורינתי, למרות כישלונותיהם.

אחרי הכל, מדובר בילדי אלוהים אשר עבורם הוא מסר את חיי בנו יחידו ואהובו. לא לחינם שאול אומר לקורינתיים: הארשתי אתכם למשיח ישוע (קור"א י"א 1). הקורינתיים הנושעים וכל אחד מאיתנו הינו כלת המשיח, ושאול השליח מבין היטב איך עליו לנהוג באברי גוף המשיח.

יישומון:

כל אחד מאיתנו הנושעים הקורא שורות אלו חייב לחשוב ולהגות בליבו.

אם מעמדי לפני אלוהים הינו כפי שצוין מעלה, ואלוהים שילם מחיר כה גדול כדי להעניק לי חסד כה רב, עד כמה אני חייב להקדיש חיי לאלוהים בכל תחום…

רשימת הזכויות הללו שעלו בדם אלוהים, חייב לדחוף אותי לתקן כל עיוות וחטא בחיי. לחזק את בטחוני ביחס שלי לאלוהים וביחס שלו אליי. אלוהים לעולם לא ייטוש אותי או יחזור בו מההבטחות שהבטיח לי (אל הרומים ח 31-38, י"א 29).

כילדי אלוהים הנושעים, אנו עדיין לא מושלמים ועדיין נכשלים וחוטאים, אך הדרך בה אלוהים פועל בחיינו היא למען תיקון ושלמות ולא למען הכחדה והרס.

לאור הנאמר והתשלום ששילם אלוהים עבור כך, הבה נציג את חיינו כקורבן חי ומושלם ורצוי לפני אלוהים (אל הרומים י"ב 1-2, גלטים ב 19-20).

אם כן. לשאול השליח יש המון מה לומר ולתקן בקרב המאמינים בקורינתוס, אך כל אשר יאמר השליח נועד לתקן ולהשלים את קדושי אלוהים, כלת המשיח.

 

ג. איחולי חסד ושלום אשר מקורם מאלוהים האב והבן בלבד.

פסוק 2: חֶסֶד וְשָׁלוֹם לָכֶם מֵאֵת הָאֱלֹהִים אָבִינוּ וְהָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.

מה שנראה כמו ברכה מסורתית ותרבותית אינה אלה הברכה העמוקה והחשובה ביותר שאדם יכול לברך בה את רעהו.

  1. חסד

חסד זו מתנה הניתנת לאחר, מאהבה, ללא כל מטרה אנוכית אלא בהקרבה: אהבה זכה.

החסד הגדול ביותר שקיים בבריאה זה כפרת החטאים שאלוהים העמיד עבור חוטאים, ששולמה בדמו המכפר של האדון ישוע, בן האלוהים (יוחנן ג 16, אל הרומים ה 10).

אלוהים עשה זאת כי קללת המוות שבאה בעקבות החטא הפכה כל יצור למת מבחינה רוחנית ועיוור לכל ענין רוחני – נדון לריחוק נצחי מאלוהים. לפיכך, זה בידו רבת החסד של אלוהים לפקוח עיני עיוורים ולהחיות מתים (ראה ישעיה ס"א 1-3, לוקס ד 18-20).

  1. שלום

בברכת הכוהנים בספר במדבר ו 23-27 נאמר שאלוהים יאיר פניו אליכם וישם לכם שלום.

בספר שופטים ו כינה גדעון את אלוהים בשם: יהוה שלום, למרות שאלוהים אמר לו שהמלחמה הגדולה של חייו תתרחש בעוד זמן קצר.

לפיכך, שלום אלוהים אינה הבטחה להסרת כל מלחמה פיזית מחיינו, אלא הבטחה שאין כל עויינות בינינו לאלוהים, וברכת אלוהים מובטחת לנו להיות עימנו, בכל אשר אנו עושים בשמו ובעבור שם כבודו.

מכאן,

הברכה של שאול לקורינתיים הינה הברכה הגדולה והמפוארת שאדם כלשהו יכול לברך אדם אחר. את החסד והשלום הזה כל אחד מאיתנו, ילדי אלוהים הקדושים קבלנו.

התגובה שאלוהים מצפה מאיתנו היא:

לאמץ כל הוראה של אלוהים בכל תחום בחיינו באמונה ובטחון –

לציית באהבה ושמחה לכל ציווי אלוהים.

הוא כבר העמיד לרשותנו את כל הכוח כדי לחיות על פי רצונו…

לנו נותר רק לבטוח ולציית לאבא. אחרי הכל, גם כשאנו מאותגרים ולעיתים נכשלים, אנו עדיין הילדים הקדושים שלו. אנו נציגי אלוהים בעולם, שגריריו ואיגרתו הכתובה לעולם.

בפסוקים הבאים שאול השליח מתאר את הסבל והצרות הרבות שהיו מנת חלקו במהלך שירותו בשם האדון ולכבוד האדון.

הפסוקים הבאים יעלו שאלות חשובות כגון:

איך יתכן שאלוהים מאפשר כזה סבל וצרות לחיי הקדושים שהולכים בדברו?

מה צריכה להיות התגובה והגישה של המאמין לסבל בחייו?

מה התכלית של סבל בחיי ילדי אלוהים השומרים את דברו?

מי מנחם את המאמינים הסובלים שלא באשמתם?

על כך ועוד בשיעור הבא.

[1]אכיה זה שם האיזור בו נמצאת העיר קורינתוס

[2]  George Guthrie, 2 Corinthian lecture for ICB, Nazareth January 2016 (personal notes).

[3]Guthrie, H. G. Corinthians (Baker Exegetical Commentary on the New Testament), Baker Publishing group, 2015.

[4]חברת אנשים רעים תשחית מידות טובות (קור"א ט"ו 33) – ההקשר להשפעתם של מורי שקר או הכופרים בתקומת ישוע מן המתים וכו'. באותו הקשר, חברת מורי השקר ביניהם השחיתה מידות טובות של רבים מבני קהילת קורינתוס באיזור אכיה

[5]העובדה ששאול השליח עבד למחייתו במקצוע הנחשב לנחות (תפירת אוהלים ואריגת חוטים), היוותה הוכחה לרבים מהם שאינו מתאים לתפקיד השליח. הקורינתיים אימצו את הלך המחשבה והתרבות הסובבת אותם במקום להכיר במשרת אלוהים על פי הוראתו ופועל חייו התואמים את דבר האדון.

[6]יהודה איש קריות – הבוגד – התאבד (מתי כ"ז 5)

 

פסוקים 3-11:

אלוהי הנחמה לנו, בסבל וצרה

בשבעת הפרקים הראשונים, שאול נאלץ להגן על מעמדו כשליח ועל יושרו ואמינותו.

בקטע לפנינו – פסוקים 3-11 שאול השליח מפרט בדרך יוצאת דופן את הסבל, צרות וסכנות-מוות שעברו הוא ומלוויו בעת האחרונה ובכלל כשליח מטעם האדון ישוע.

שאול השליח אינו רודף אחר סימפטיה או תעודות הצטיינות וכבוד מאנשים, ולכן נשאלת השאלה:

מדוע שאול מפרט במכתב הזה לקורינתיים את צרותיו אשר הוא סובל בעבורם?[1]

תשובה:

בפרקים א-ז שאול השליח מסביר ומפרט את המהלכים והאירועים שהתרחשו בחייו מאז הבטיח לקורינתיים שיגיע אליהם לאחר הביקור במקדוניה (קור"א ט"ז 1-6, קור"ב א 17, ב 1). המציאות הנשלטת על ידי אלוהים לא אפשרה לו לקיים את שתכנן, ובשל כך הואשם שאול על ידי הקורינתיים ועל ידי מורי השקר "שכבשו מאחזים" בקהילות האיזור, כאדם חסר יושרה, מתחזה לשליח ונצלן. עלינו לזכור שהקהילה בקורינתי הייתה בת 4-6 שנים עת כתב שאול את האיגרת הנוכחית. לפיכך מדובר במאמינים מאוד צעירים מבחינה רוחנית ולכן:

 

א. ההשפעה החברתית והתרבותית היוונית-רומית הייתה דומיננטית בחייהם. הם קבעו את ערכו של שאול ומעמדו בחייהם על פי מדדים ארציים פסולים,[2] ז"א, משלח ידו, עושרו ומראהו החיצוני.

ב. הקורינתיים היו מטרה יחסית קלה למורי השקר אשר עיוותו את דבר ה', והציגו את המשרתים הנאמנים כלא מקצועיים וחסרי יושרה.[3] זאת  כדי להבטיח את שליטתם על ליבם וכיסם של המאמינים בקהילות קורינתי ואכיה.

 

שאול השליח תיאר את מסלול חייו רצוף הקשיים, סכנות מוות וסבל, כדי להבהיר ששום שרלטן או שליח חסר יושרה יעבור תלאות שכאלו, אלא אם כן מדובר במשרת נאמן, שאמת הבשורה והאדון נמצאים כל העת לנגד עיניו. לבסוף יוכיח שאול השליח שהוא בא לשרת את הצאן של ישוע, ומורי השקר באו לשרת את עצמם על חשבון הצאן של ישוע.

 

כותרת השיעור: אלוהי הנחמה לנו, בסבל וצרה

 

הבה נקרא את פסוקים 3-11:

3. בָּרוּךְ הָאֱלֹהִים אֲבִי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אַב הָרַחֲמִים וֵאלֹהֵי כָּל נֶחָמָה,

4. הַמְנַחֵם אוֹתָנוּ בְּכָל צָרוֹתֵינוּ בְּאֹפֶן שֶׁנּוּכַל לְנַחֵם אֶת הַלְּחוּצִים בְּכָל צָרָה שֶׁהִיא — בַּנֶּחָמָה שֶׁנֻּחַמְנוּ אָנוּ מֵאֵת אֱלֹהִים;

5.‏ כִּי כְּשֵׁם שֶׁשּׁוֹפְעִים בָּנוּ סִבְלוֹת הַמָּשִׁיחַ, כֵּן גַּם שׁוֹפַעַת נֶחָמָתֵנוּ עַל־יְדֵי הַמָּשִׁיחַ.

6. וְאִם אֲנַחְנוּ סוֹבְלִים, הֲרֵי זֶה לְמַעַן נֶחָמַתְכֶם וִישׁוּעַתְכֶם; אִם אֲנַחְנוּ מְנֻחָמִים, הֲרֵי זֶה לְמַעַן נֶחָמַתְכֶם, כְּדֵי שֶׁתּוּכְלוּ לְהַחֲזִיק מַעֲמָד בְּאוֹתָן הַצָּרוֹת שֶׁגַּם אֲנַחְנוּ סוֹבְלִים.

7. וְתִקְוָתֵנוּ עַל־אוֹדוֹתֵיכֶם אֵיתָנָה הִיא, בְּיָדְעֵנוּ כִּי כְּשֵׁם שֶׁאַתֶּם שֻׁתָּפִים לַצָּרוֹת, כֵּן גַּם שֻׁתָּפִים אַתֶּם לַנֶּחָמָה.

8. אַחִים, אֵינֶנּוּ רוֹצִים שֶׁיֵּעָלֵם מִכֶּם דְּבַר הַצָּרָה שֶׁעָבְרָה עָלֵינוּ בְּאַסְיָה; נִלְחַצְנוּ לְלֹא נְשֹׂא, עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁנּוֹאַשְׁנוּ אֲפִלּוּ מֵחַיֵּינוּ.

9. פְּסַק דִּין מָוֶת קִנֵּן בְּתוֹכֵנוּ, וְזֹאת כְּדֵי שֶׁלֹּא נִבְטַח בְּעַצְמֵנוּ, אֶלָּא בֵּאלֹהִים הַמְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים;

10. הוּא הִצִּילָנוּ מִמָּוֶת חָמוּר כָּל כָּךְ וְעוֹד יָשׁוּב וְיַצִּילֵנוּ; בּוֹ אָנוּ תּוֹלִים תִּקְוָתֵנוּ כִּי יוֹסִיף לְהַצִּילֵנוּ.

11. גַּם אַתֶּם הִשְׁתַּתְּפוּ בַּתְּפִלָּה בַּעֲדֵנוּ, כְּדֵי שֶׁרַבִּים יוֹדוּ בִּגְלָלֵנוּ עַל מַתְּנַת הַחֶסֶד שֶׁנִּתְּנָה לָנוּ בִּזְכוּת רַבִּים.

מקור הנחמה והעידוד:

שאול השליח עומד לציין את גודל הצרות והסבל שעברו עליו, אך באותה מידה את גודל הנחמה[4] והעידוד שקיבל מאלוהים.

פיו של שאול מלא בדבר אחד: הודיה לאלוהים גם על הסבל והצרה, כי בגלל הצרה והסבל, זכו השליח שאול ומלויו לחוות את הנחמה והעידוד מאלוהים.

בפסוק 3 שאול אומר שמקור הנחמה והעידוד היא "מאת האלוהים אבי אדוננו ישוע המשיח."[5]

ישנם האוחזים בפסוק זה כהוכחה שישוע לא היה אלוהים אלא יצור פחות בערכו מאלוהים.

אין טעות גדולה מזו. הכרת זהותו של ישוע אינה מתחילה מבשורת מתי אלא מספר בראשית.[6] האדון ישוע אינו אלא אל-שדי אותו אנו מכירים  ופוגשים לאורך התנ"ך. ישוע הוא ההוויה השניה בשלמות האלוהית האחת. זו ההוויה שלבשה בשר והופיעה פנים אל פנים אל אבותינו ואנשים רבים אחרים לאורך הכתובים.[7]

במקרים רבים בתנ"ך, ההוויה האלוהית אותה בני האדם מורשים לראות  אף מכונה: יהוה (ראה שמות ל"ג 10-11)

האדון ישוע הוא מלאך-הפנים של אלוהים האב (שמות לג 14, ישעיה ס"ג 9).

מחבר ספר אל העברים בפרק א 3 מציין שהאדון ישוע הוא זוהר פניו של אלוהים האב.

האדון ישוע הוא הראשון והאחרון[8], וכך בדיוק מציג עצמו אלוהים בספר ישעיה מ"ד 6, מ"ח 12.

בבשורת יוחנן האדון ישוע אמר, שהוא והאב אחד הם (יוחנן י 30), בפרק י"ד 9 אמר ישוע לתלמידיו: הרואה אותי ראה את האב…ראה גם יוחנן א 1, ה 17-18, ח 58, כ 28, אל הרומים ט 5, טיטוס ב 13…

באיגרת לפיליפים ב 6, ולקולוסים בפרקים א ו-ב, שאול השליח מציין שישוע אינו אלא אלוהים.

לאור כל ההסבר, נשאלת השאלה: מדוע שאול יכנה את ישוע בדרך זו?

שאול השליח רוצה לציין שהאדון ישוע זהה בערכו לאלוהים האב, אך באנושיותו, כאשר בא לעולם כמושיע שנועד למות כקורבן כפרת חטאים, הוא הריק עצמו, ובא כבן אלוהים הכנוע לרצון אביו שבשמים (אל הפיליפים ב 6-7).

אם כן, האדון ישוע נקרא בן האלוהים לציון תפקידו כמשיח כנוע, אך בערכו הוא זהה לאלוהים האב.

כבן אלוהים הכנוע, גם האדון ישוע סבל והשלים את תכלית סבלו – ישועתנו.

שאול מבהיר:

מקור נחמתנו והעידוד לו אנו זקוקים נובע מאלוהים בכבודו ובעצמו.

אלוהים יודע ומכיר אותנו טוב משאנו מכירים את עצמנו.

אלוהים יודע מהו כאב וסבל.

אותו אלוהים האב אשר עודד וניחם את אלוהים הבן בגת שמנים, ועל הצלב[9] ברגעים בהם מסר הבן את נפשו כקורבן כפרת חטאים, יודע לנחם ולעודד אותנו בסבלנו, כדי שנשלים את תכלית הסבל והצרה – לכבודו.

נחמתו ועידודו של אלוהים עוזרים לנו להפוך צרה, לניצחון.

ברגע זה טוב לנו לדעת שהמנחם והמעודד אינו אדם חסר יכולת, אלא אלוהים ריבון היודע בדיוק את צורכנו והמסוגל להעניק לנו את כל שאנו צריכים כדי להשלים את תכלית חיינו.

בהמשך השיעורים אני אחזור לנושא הזה וארחיב בו.

פסוקים 3-11 מעלים שאלות רבות בנוגע לתכלית הסבל והצרות בחיי הנושעים, אך באותה מידה הם מקור לתשובות לשאלות החשובות הנשאלות מפי רבים.

א. מדוע יש רוע בעולם?

ב. מדוע אלוהים מאפשר סבל וצרה בחיי ילדיו הנושעים?

ג. מה תכלית הסבל והצרה?

ד. מי המנחם והמעודד את ילדי אלוהים בסבל וצרה?

ה. מה תכלית הנחמה והעידוד?

א. מדוע יש רוע בעולם?

אני משער שלא קיים אדם עלי אדמות שלא חווה סבל או צרה כלשהי. סבל, צרה וכאב אינם פוסחים אף על תינוקות שאינם יודעים מימינם לשמאלם.

הסבל, צרה וכאב הם תוצאה ישירה ובלעדית מחטאם של אדם וחווה. אלוהים הזהירם שאם יטעמו מפרי עץ הדעת טוב ורע – מות ימותון. אדם וחווה חטאו לאלוהים ובעקבות חטאם באה קללת המוות על כל אשר בבריאה (ראה בראשית ב 16-17, ג 16-19, איוב ה 7, י"ד 1, ירמיה כ' 18).

לפיכך, הסיבה לצרות, כאב, סבל ומוות נעוצה בתוצאת החטא הראשון של אדם וחווה, אשר היוו נציגי האנושות באותו מעמד (ראה אל הרומים ה 12-14).

מסיבה זו, תוצאת קללת החטא אינה פוסחת גם על הטובים בבני האדם, שהרי כולם צאצאיי אדם וחווה, ואין אדם שלא יחטא.[10]

כאשר אדם וחווה חטאו, נמסר השלטון בבריאה לידי השטן, ומאז הוא נקרא: שר העולם הזה (קור"ב ד 4, אל האפסים ב 2, יוחנן י"ב 21, י"ד 30, ט"ז 11).

סבל, צרה וכאב הינם התוצאה של חטא, ריחוק מאלוהים.

כמו שקור זה תוצאה של ריחוק מחום, וכמו שחושך זה תוצאה של ריחוק מאור, כך סבל, צרה וכאב הם תוצאה של ריחוק מאלוהים.

זו טביעת האצבע של השטן, וכל מקום בו השטן שולט.

לכן, גם אם נחיה בדרך הכי מפארת את שם אלוהים, לא נוכל לבטל לחלוטין את הסבל, הצרה והכאב מחיינו בעולם הזה.

אם כן, מתי יפסקו הצרות, סבל וכאב בעולם? האם יש תקווה לשחרור מתוצאת החטא?

בוודאי!

בדיוק למטרה הזו אלוהים העמיד את המשיח ישוע.

המשיח ישוע, בן האלוהים בא לעולם כדי לשאת על עצמו את זעם אלוהים על חוטאים. הוא היה חסר כל חטא, חי בשלמות על פי הוראת התורה, ולכן מותו על הצלב שימש כפרת חטאים עבור חוטאים.[11] תקומתו של המשיח ישוע מן המתים היוותה הוכחה לנו שאלוהים האב קיבל את התשלום, והברית החדשה אכן קמה והחלה.[12] כל המאמין בישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים, עתיד לבלות את הנצח (מרגע מותו, או מרגע  הילקחות הקהילה השמיימה), בחברת אלוהים, ובשירות טהור ומלא תכלית ופאר לאלוהים.

הסרת תוצאת קללת החטא מהבריאה יתבצע בשני שלבים עיקריים:

  1. השפעת החטא תרוסן כאשר יחזור המשיח ישוע ארצה לאחר צרת יעקב (ישעיה י"א, ס"ה). אז יסיר האדון את השטן מן העולם ויכלא אותו בשאול למשך 1000 שנים. רוב בני האדם בעולם יהיו נושעים וצדיקים. המשיח ישוע ישלוט בעולם ויכונן שלטון צדק בו החטא אינו זוכה לחסד אלא החוטא נשפט מיידית.
  • אנו הנושעים נילקח השמיימה באירוע הנקרא 'הילקחות'

לפני תחילת שבע שנות הצרה. אנו נחזור עם ישוע ארצה בסיום צרת יעקב כשאנו בגוף חדש נטול חטא ותוצאותיו.

  1. בסיום מלכות המשיח בת 1000 השנים בארץ, ישחרר אלוהים את השטן משאול רק לעת קצרה. כשישוחרר, יאסוף השטן את כל הלא נושעים בעולם כדי להילחם נגד אלוהים.[13]אלוהים ישמיד את כל המצטרפים אליו ויזרוק את השטן אחת ולתמיד לאגם האש. בשלב  ההוא ישמיד אלוהים את הבריאה הישנה הנגועה בחטא, ויברא בריאה חדשה, נטולת סמני חטא. הנושעים יחיו עם אלוהים בבריאה החדשה בגוף חדש נטול קללת המוות, ובחיים רוויים בברכה, שלווה קדושה טוהר ותכלית (התגלות כ"א-כ"ב, פטר"ב ג 10-13).

אם כן, כאב, מוות וצרות יהיו מנת חלקנו, ילדי אלוהים, עד ליום בו יקרא האדון לנו אליו, או עד יום מותנו.

אם כך, איזו תקווה, עידוד ונחמה יש לנושעים בעולם הזה? איזו תכלית יש לסבל, צרה וכאב בחיי הנושעים, ילדי אלוהים?

לילדי אלוהים יש תקווה, עידוד ונחמה בכל סבל, צרה וכאב, מכיוון שאלוהים משתמש בכלים הללו כדי:

–         לבחון ולחדד את אמונתנו.

–         לגרום לנו להסיר כל חטא מחיינו, ולהתמקד באלוהים בלבד.

–         ללמדנו משמעת, ענווה

–         לעצב את אופיינו

–         להגביר את ביטחוננו בו

–         לאפשר לנו להתנסות בכוחו הריבוני

–         להוות עדות ומופת לכל המשקיפים על חיינו ובוחנים את אמיתות אמונתנו

–         לחוות את נחמת אלוהים בדרך ייחודית

–         ללמדנו ולאפשר לנו לנחם אחרים שעתידים לסבול כמונו

–         להכין אותנו ליום המפגש עימו…

כל צרה, כאב וסבל בחיי הנושע השואף לפאר את אלוהים בכל תחום בחייו, הם אירועים מלאי תכלית שיניבו פרי לכבוד אלוהים. גם בסבלנו אלוהים מתפאר ומקדם את מלכותו (ראו את חיי איוב)

לעומת זאת, כל היתרונות הללו אינם מנת חלקם של אויבי אלוהים הדוחים את המשיח ישוע. סבלם, כאבם וצרתם הינם בעיקר עונש על חטאיהם  ודחייתם את גואלם ומושיעם.

סבלם וכאבם, עד כמה שזה כל כך קשה לומר או לשמוע, מציג את צדקת אלוהים על חוטאים.

לו ימותו במצבם הנוכחי, ייגזר דינם לאגם האש לנצח נצחים. זו אחת מהסיבות שאנו נקראים להתמיד בבישור – כדי לעזור לאנשים רבים ככל שאפשר לשמוע את בשורת הישועה ולהינצל מאגם האש.[14]

סיכומון:

  1. שאול השליח מציין את הצרות שעבר כדי להסביר ולהוכיח שהיעדרותו ואי ביקורו בקורינתוס נבעו מתוכנית אלוהים. עמידתו בסבל והצרות שפקדו את חייו בשירות האדון, מוכיחים את אמינותו ויושרו כשליח האדון ישוע.
  2. סבל וצרות הם חלק מחיי כלל בני האדם – כולל ילדי אלוהים הנושעים. זאת מכיוון שכולנו כבני אדם, חוטאים וכלולים בקללת החטא שעברה אלינו מאדם וחווה.

אדם וחווה היו נציגנו לקבלת הקללה…

האדון ישוע הוא נציגנו לקבלת ההצדקה – לכל המאמין בו.

סבלנו ייפסק לחלוטין ביום מותנו או באירוע ההילקחות אז נפשנו תילקח לנוכחות אלוהים.

  1. לסבל וצרה בחיי הנושע יש תכלית מבורכת. אנו יכולים לחוות את הנחמה והעידוד מאלוהים. נחמתו ועידודו של אלוהים נועדו לעזור לנו להשלים את תכלית הצרה והסבל. עדות ומופת לאחרים, כבוד ופאר לאלוהים.

לאחר שלמדנו אודות הסיבה לרוע שבעולם, הבה נתמודד עם שאלה פופולארית שאנשים רבים שואלים:

ב. מדוע אלוהים מאפשר סבל, צרה וכאב בחיי ילדיו הנושעים?

  1. כדי לבחון את אמיתות אמונתנו ולצרוף אותה.

[הנושא קשור מאוד לקונטקסט. שאול השליח מציין את הסבל והצרות שעבר בחייו כחלק מציותו להדרכת האדון. זאת להוכיח את אמינותו ויושרו]

עוד בתקופת הנדודים במדבר אלוהים אמר לבני ישראל כי הוא עתיד לבחון את אמיתות אמונתם ואהבתם אותו על ידי עינויים – צרות, ומבחנים שונים למיניהם (דברים ח 2-3).

"…למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך, התשמור מצוותו אם לא…"

מטרת אותן צרות הייתה להראות ולהוכיח לבני ישראל את אמיתות אמונתם באלוהים. להוכיח להם אם הם הולכים אחר אלוהים רק בגלל טובות הנאה, או בגלל אמונתם בו ובכל תנאי.

העינויים היו:

חוסר מים, חוסר מזון, אויבים לוחצים…

מבחנים בהם אלוהים מעמיד אותנו במחסור וצרה נועדו להבהיר לנו, אם הדבר החשוב ביותר בחיינו והמספק אותנו לחלוטין זה הקשר האינטימי והקרוב שיש לנו עם אלוהים.

המחסור והצרה נועדו לחדד את מהות הקשר שלנו עם אלוהים: האם הוא אכן הריבון כל יכול?

האם חסר לנו דבר כלשהו כשיש לנו אותו?

האם אנו הולכים אחריו כי הוא מספק לנו טובות הנאה או שנלך אחריו בכל מקרה ובכל מצב גם דרך מוות?

מבחנים אלו היו "מבחני ההליכה על המים" של בני ישראל.

כאמור, המבחן לא נועד להוכיח דבר לאלוהים כי הוא ריבון היודע כל, אלא נועד להוכיח לנו את אמיתות אמונתנו ועומק ביטחוננו באלוהים.

מאותה סיבה אלוהים ציין גם בדברים י"ג 4-5 שהוא יאפשר לנביאי שקר בעלי יכולות על טבעיות לפעול בקרב העם, כדי לבחון אם בני ישראל סמוכים על אלוהים ודברו ולא מתפתים למצגי שווא…

ציון מקרה דומה נמצא באיגרת הראשונה של יוחנן ב 19. אלוהים מזקק את קהילתו בכך שהוא מאפשר למורי שקר לפעול בקרב הנושעים. מקרים שכאלו פוגעים בכל חברי הקהילה ולעיתים מפרידים משפחות.

אלו אשר ילכו אחר מורי השקר, יגלו את פניהם האמיתיות, ויצאו מגוף המשיח. הנוטשים את קהילת אלוהים לא איבדו ישועה, חס וחלילה, אלא, הם מעולם לא היו נושעים. הצרה שפקדה את הקהילה נבעה מאלוהים, באישור אלוהים ובמטרה לטהר ולזקק את קהילת אלוהים.

הנאמנים לאדון יגדלו יותר באמונתם וברכת אלוהים ונחמתו ימלאו את ליבם.

כולנו מכירים את סיפור חייו של איוב. הסבל והצרה של איוב לא נחתו עליו כי היה הגרוע בבני האדם אלא ההיפך, כי היה הצדיק בדורו (איוב א)

אלוהים היה זה שהציע לשטן לנסות את אמונתו של איוב.

אלוהים בטח באמונתו של איוב וידע היטב שאיוב לא ייסוג.

ניסיונו של איוב אשר בו איבד את כל ילדיו ורכושו ביום אחד, גרמו לו לחדד את אמונתו ובטחונו באלוהים.

במהלך הניסיון איוב הרגיש בודד, עזוב ונטוש, אך בסוף התהליך הוא הבין כי טעה, ואלוהים היה עימו והעניק לו את כל הכוח להתמיד ולא ליפול.

בסוף התהליך איוב הכריז כי למד לבטוח יותר באלוהים (איוב מ 1-5).

יחד עם זאת, ניסיונו של איוב ותוצאתו, מהווים דוגמא ומופת לכל אחד מאיתנו.

כולנו אוחזים בדוגמא הזו בעת קשה, ומתנחמים ומתעודדים בעובדה שאלוהים אינו נוטש את ילדיו אלא מלווה אותם בכל, וגם דרך הצרה והכאב, הוא מקבל כבוד ומתפאר (אל הרומים ח 31-39).

עלינו לזכור שאלוהים לעולם לא ינסה אותנו מעבר ליכולתנו..(קור"א י' 13)

שמעון פטרוס אמר באיגרת הראשונה פרק א 6-7:

"…ובה שמחים אתם גם אם מן הצורך הוא שתתעצבו זמן מה בכל מיני מסות, כדי שאמונתכם הצרופה והיקרה הרבה יותר מזהב, הנשחת על אף היצרפו באש, תצא לתהילה ולכבוד ולתפארת בהתגלות ישוע המשיח."

לפיכך, אחת מהסיבות לסבל וצרה בחיי הנושעים היא כדי לבחון ולצרוף, לזקק את אמונתנו.

הסבל והצרה כאמור, אינם נובעים בהכרח מפשע מסוים או מחטא מיוחד, אלא לעיתים כפי שצייתי, כדי לזקק ולבחון את אמונתנו (ראה פטר"א ב 20-25, קור"ב ו' 4, קולוסים א 11).

התוצאה טובה כך או כך. בבחננו את נפשנו ובהסירנו כל חטא, אנו מוכנים לפגוש את האדון בכל עת.

שאול השליח מציין באיגרת השניה לקורינתיים שהסבל והצרות שפקדו את חייו נועדו לתכלית ברוכה…וזאת כדי להבהיר לקורינתיים שצרותיו אינן עונש מאלוהים על פשע מסוים שעשה – כפי שניסו מורי השקר לרמוז ולציין, אלא הוכחה לצדקתו.

שאול הוכיח את צריפת אמונתו בעבודה שלא סר או נסוג מן האמונה.

שאול השליח ושמעון פטרוס ידעו היטב שיש תכלית מבורכת ומפוארת לסבל, צרה וכאב בחייהם של ילדי אלוהים הנושעים.

הם למדו איך לנחם אחרים שסובלים כמוהם. עמידתם באמונה מהווה מופת ודוגמא לאחרים. ראה פסוק 6. קור"ב א 6.

הנחמה והעידוד שצריכים למלא את ליבנו נובעים בין היתר מן העובדה שאנו כלים ביד אלוהים והוא משתמש בנו לכבוד שמו. אנו לא כלים חד-פעמיים ולכן אלוהים דואג לשמור עלינו לנצח נצחים.

מכיוון שכולם סובלים, אנו מתעודדים מן העובדה שסבלנו נועד לחדד את אמונתנו ולפאר את אלוהים.

לסבל שלנו, כשאנו הולכים בדרך אלוהים, יש תכלית מבורכת.

איוב אמר בפרק י"ג 15: "הן יקטלני לו אייחל…"

דבר אלוהים מלמדנו ששום ניסיון לא יכול להרוס ולהשמיד אמונה אמיתית (מתי כ"ד 13: …"המחזיק מעמד עד קץ הוא ייוושע.")

המאמינים באמת, יעברו את מבחני האמונה שאלוהים מאפשר בחייהם כשהם קרובים יותר אליו, בוטחים יותר באלוהים ומלאי בטחון ותקווה. הצרות חידדו וצרפו את אמונתו של שאול השליח והגבירו את בטחונו באלוהים.

הלוואי שכך ננהג ביום בו אלוהים יבחן את אמונתנו.

[מדוע אלוהים מאפשר סבל וצרה בחיי הנושעים?

  1. לבחון את אמיתות אמונתנו…]
  2. לגרום לנו להסיר כל חטא מחיינו, ללמדנו משמעת ולהתמקד באלוהים בלבד.

שמעון פטרוס אמר בחכמת אלוהים באיגרתו הראשונה ד 1:

"…שכן הסובל בגופו חדל לחטוא, למען לא יחיה עוד לפי תאוות בני אדם בזמן שנותר לו לחיות בגופו, אלא לפי רצון אלוהים."

עד כמה שסבל אינו נעים זה ממקד את ליבנו ועיננו באדון.

כל צרה וסבל גורמים לנו לבחון אם שוכן חטא בחיינו.

כל צרה וסבל מזרזים את רצוננו להתוודות על חטא ולוודא שחיינו ממשיכים בטוהר ויראת אלוהים. הסבל גורם לנו להפסיק לחטוא או לחטוא פחות!

הדבר האחרון שהייתי רוצה זה שמשפחתי או היקרים לי יסבלו בגלל כישלונותיי וחטאיי…

עד כמה שהדבר נשמע מוזר, דווקא עושר וחוסר סבל וצרות, הם לצערנו תשתית טובה יותר לריחוק מאלוהים, גאווה והסתמכות על יכולת אישית ופחות על אלוהים.

צרה וסבל עוזרים לנו להתמקד באלוהים, להסתפק במה שאנו מקבלים בחסדו ולא לבטוח ביכולותינו ועושרנו.

לעיתים אנו שומעים אנשים אומרים: מדוע אנו המאמינים סובלים יותר מהלא נושעים? מדוע אנו "חוטפים על הראש" מיד לאחר כל חטא, בשעה שחוטאים ודוחי אלוהים מצליחים בדרכי הפשע שלהם?

התשובה נעוצה בעובדה שאנו ילדי אלוהים, ואלוהים מוכיח את אהבתו לנו בכך שהוא מהיר לחנך אותנו וללמדנו משמעת.

האם אנו מחנכים וממשמעים את ילדי השכנים כשאלו עושים רע כלשהו? לא!

האם אנו אדישים להתנהגות פסולה של ילדינו? לא!

אנו ממהרים ללמדם משמעת כי אנו אוהבים אותם. ילדינו הם עטרת הכבוד שלנו.

ההסבר הזה כתוב באיגרת אל העברים י"ב 5-12: המחבר מצטט גם מספר משלי ג 11-12.

"…ושכחתם את מילות הנוחם המדברות אליכם כאל בנים: "מוסר יהוה, בני, אל תמאס, ואל תקוץ בתוכחתו. כי את אשר יאהב יוכיח, יכאיב את בן ירצה."

לשם מוסר סובלים אתם, ואלוהים נוהג עימכם כעם בנים……..כל מוסר בעת בואו אינו נחשב לשמחה כי אם לעצב, אבל אחרי כן ייתן  פרי שלום וצדקה למתחנכים בו…"

עלינו כל העת לזכור שאנו שגרירי המשיח בעולם.[15] כל שנעשה, לטוב ולרע ישליך על האדון ישוע. מסיבה זו אלוהים מוכיח אותנו ומחנך אותנו להידמות לישוע, כדי שנהיה בנים נאמנים המפארים את אבינו שבשמים (אל הרומים ח 28-30, ראה גם תהילים קי"ט 67,711).

היחס שלנו למשמעת של אלוהים מבהירה לנו אם אנו אוהבים את אלוהים או את העולם.

מי שמתנגד לתוכחתו של אלוהים מוכיח בהתנהגותו שהוא מעדיף את סגנון החיים של ילדי הרשע.

מי שנכנע לתוכחתו של אלוהים מוכיח לעצמו ולכל הסובבים שהוא אוהב את אלוהים יותר מכל.

הכניעה לתוכחתו של אלוהים מבטאת את אמונתנו, ביטחוננו ואהבתנו אותו יותר מכל מה שהעולם הזה יכול להציע (אל הרומים ה 5, מע"ש ה 41, פטר"א ד 13).

אלוהים ניסה את אברהם וציווה עליו להעלות את בנו אהובו יצחק לעולה. אברהם הוכיח את אהבתו לאלוהים על פני אהבתו ליצחק כשמילא אחר הוראתו של אלוהים ללא סייג (בראשית כ"ב, אל העברים י"א 17-19). אברהם ידע שכל הבטחותיו של אלוהים טמונות בחיי יצחק, ולמרות זאת לא היסס להעלות את יצחק לעולה.

אברהם הוכיח שעבורו – אלוהים ראשון בכל.

כשאנו עם אלוהים, יש לנו הכל.

כזו צריכה להיות המוכנות שלנו למלא אחר רצון אלוהים. רצונו אהוב עלינו יותר מכל חישוב ארצי.

דוגמא: דבר אלוהים מלמדנו לא להינשא לבן\בת זוג שאינם נושעים (קור"ב ו 14-17).

אנשים רבים בחרו לעזוב את הקהילה ולדבוק בבן \ בת הזוג הלא נושעים.

בחירתם הוכיחה את אהבתם, ואת חוסר בחירתם בדרך האדון. לעיתים בגלל שבכלל לא נושעו מלכתחילה, או מחוסר בגרות רוחנית.

ומה לגבי אותם חוטאים המתמידים בחטא ולא נענשים?

עלינו לזכור שאלוהים נאמן לדברו וכל אדם עתיד לתת דין וחשבון על מעשיו.

שמעון פטרוס אמר באיגרתו הראשונה ד 16-19:

"…ואם יסבול כמשיחי, אל יבוש כי אם יכבד את אלוהים בשם הזה, שהרי עת להתחיל המשפט מבית אלוהים. ואם מאיתנו יתחיל, מה תהיה אחרית האנשים שאינם נשמעים לבשורת אלוהים? אם צדיק בקושי נושע, חוטא ורשע מה יהיה עליו? לכן גם הסובלים כרצון אלוהים יפקידו נא את נפשותיהם ביד הבורא הנאמן, בעשיית הטוב."

אחים ואחיות יקרים. אל לנו לקנא בנוחיות הרגעית של החוטאים הדוחים את ישועת אלוהים. נוחיותם רגעית אך סבלם נצחי. סיבלנו לעומת זאת רגעי, אך נוחיותנו נצחית.

[מדוע אלוהים מאפשר סבל וצרה בחיי הנושעים?

  1. לבחון את אמיתות אמונתנו…
  2. לגרום לנו להסיר כל חטא מחיינו, ללמדנו משמעת ולהתמקד באלוהים בלבד.]
  3. סבל וצרות בחיי הנושעים נועדו לעצב את אופיינו המשיחי, להגביר את ביטחוננו באלוהים ולהתמקד בתקוותנו – חיי הנצח עם אלוהים.

באיגרת אל הרומים ה 1-5 שאול השליח מציין שהנושעים יכולים ורשאים לשמוח ולהתהלל גם בצרות – הכוונה לצרות הבאות עלינו בעקבות חיי חסידות ולא בגלל פשעים (טימ"ב ג 12). ראה איגרת יעקב א 2: לשמחה חישבו זאת כשאתם באים בניסיונות…

שאול אינו מלמד את הנושעים לאמץ תכונות מזוכיסטיות, אלא בעזרת רוח הקודש, אנו יכולים להחשיב כזכות, סבל הנובע מאלוהים שנועד להגביר סבלנותנו ואת כוח העמידה שלנו בכל ניסיון. שכן עלינו כל העת לזכור ולשנן.

א. לסבל וצרה בחיי המאמין ההולך בדרך אלוהים יש תכלית מבורכת המפארת את שם אלוהים.

ב. אנו לומדים איך לעזור לאחרים

ג. התנהגותנו היא עדות ומופת לאחרים

קיבלנו את כל הכלים לעמוד ולנצח בכל צרה וסבל (קור"א י' 13, יוח"א ד 4, אל האפסים ו 10-18).

"על כן לאחר שהוצדקנו על סמך אמונה יש לנו שלום עם אלוהים הודות לאדוננו ישוע המשיח. דרכו יש לנו גם גישה, באמצעות אמונה, לחסד הזה שאנו עומדים בו. ואנו מתהללים  גם בצרות, שכן יודעים אנו כי הצרה מביאה לידי סבלנות, והסבלנות לידי עמידה בניסיון, ועמידה בניסיון לידי תקווה. והתקווה אינה מכזיבה, כי אהבת אלוהים הוצקה לתוך ליבנו על ידי רוח הקודש שניתנה לנו." (אל הרומים ה 1-5).

הסבל בעולם הזה גורם לכל אחד מילדי אלוהים להביט לעבר מימוש תקוות ישועתו. אינני מתכוון לומר שהנושעים מתים למות, חס וחלילה…אלא, הסבל גורם לנו לחדד את תכונות האופי המשיחיות – "פרי הרוח", ולמקד את עיננו  בחיים עם אלוהים בבריאה החדשה.

–         שם אצל אבינו אין מחלות, נכויות וכאבים. שם אין סבל וצרות.

–         שם אין נקמה של השונאים אותנו

–         שם אין מחסור ועול

–         שם אין מלחמות מכל הסוגים

–         שם יש אהבת אלוהים, שלום, שלווה, ביטחון, נאמנות, יושר, צדק, וכל אלו באופן מושלם.

לפיכך, הצרות והסבל מגבירים את אמונתנו וביטחוננו בהבטחותיו הנצחיות של אלוהים.

העיניים שלנו והלב שלנו מביטים יותר לעבר כס הרחמים של אלוהים ומלכותו, ומקווים לחוות את אשר שם, ולא את אשר פה.

וכך, הנושעים אינם מאוכזבים יתר על המידה מן הרע שבעולם, כי אנו יודעים שהעולם הזה מסוגל לייצר את כל הרע האפשרי. כל רע וצרה רק מגבירים את תקוותנו לחיים עם אלוהים בבריאתו החדשה (ראה קור"ב ד 17-18)

"…הן צרתנו הקלה של הרגע מכינה לנו כבוד עולמים גדול ורב עד מאוד. ואין אנו צופים אל הדברים הנראים, אלא אל אשר אינם נראים. כי הדברים הנראים לשעה הם, אבל הבלתי נראים – לעולמים."

ראה גם את איגרת אל העברים פרקים י"א-י"ב. גדולי האמונה סבלו סבל וצרות אך הם לא נסוגו מהאמונה, ואדרבה, עיני לבבם היו ממוקדים במלכות אלוהים, בתקוות מימוש ישועתם.

[מדוע אלוהים מאפשר סבל וצרה בחיי הנושעים?

  1. לבחון את אמיתות אמונתנו…
  2. לגרום לנו להסיר כל חטא מחיינו, ללמדנו משמעת ולהתמקד באלוהים בלבד.
  3. סבל וצרות בחיי הנושעים נועדו לעצב את אופיינו המשיחי, להגביר את ביטחוננו באלוהים ולהתמקד בתקוותנו – חיי הנצח עם אלוהים]
  4. אלוהים מאפשר צרות וסבל בחיי הנושעים כדי להרעיף עלינו נחמה ועידוד, ללמדנו לנחם ולעודד אחרים, ולהכשיר אותנו לשירות מתקדם ונוסף לכבודו.

איך נדע אם מנתח לב הינו רופא מומחה וטוב? לאור ניסיונו ותוצאות הניתוחים שביצע. במילים פשוטות, יודעים אם מנתח הוא טוב לאור התנסות עם צרה הדורשת ניתוח.

איך תדע אם המכונאי ממש יודע לעשות תיקון יסודי למנוע? רק אם הלך לך המנוע והוא עשה לך תיקון יסודי מוצלח.

כך בדיוק עם אלוהים.

אנו לומדים להכיר את אלוהים בכל מיני תחומים לאור החוויות וההתנסויות עימו.

אלוהים רוצה שנחווה את נחמתו ועידודו.

אלוהים רוצה שנדע שהוא יכול לנחם אותנו ולעודד אותנו בכל מצב…

ואיך הוא עושה זאת?

על ידי מכתב? על ידי שיחה?

לא!

אלא על ידי התנסות בצרה, סבל ומבחן.

צרה וסבל בחיינו יכולים לענות על דרישות רבות ואחת מהן היא – האפשרות וההזדמנות של אלוהים להראות לנו ולהוכיח לנו איזה אל מנחם ומעודד הוא.

נחמתו ועידודו של אלוהים אינם מסירים את הצרה והסבל, אלא, מעניקים לנו – דרך פעולת רוח הקודש, דברו הכתוב, ושאר ילדיו הנאמנים, את הכלים, העוז והיכולת להתמיד בקדושה וטוהר, ולסיים את המבחן בדרך המפארת את אלוהים.

דרך המפארת את אלוהים משמע:

–         להלל אותו במהלך כל שלב של הסבל והצרה

–         לא להתלונן

–         להתבגר באמונה

–         להתמקד בו ולהסתפק בקשר הנצחי שלו עימנו ובקיום הבטחותיו לילדיו

–         להסיר כל חטא וטומאה מחיינו.

דוד המלך חווה קשיים וסבל רב.

בסבלו חווה דוד המלך את נחמתו של אלוהים ועל כך אמר במזמור ס"ג 4:

"…כי טוב חסדך מחיים, שפתי ישבחונך."

דוד המלך חווה את נחמתו ועידודו של אלוהים במהלך הימלטותו מהמלך שאול במדבר יהודה. ביובש המדברי ובחוסר כל, חווה דוד את חסדו של אלוהים והבין שחסדו של אלוהים, נחמתו ועידודו גדולים יותר מהחיים עצמם.

עם ישראל עתיד לחוות נחמה ועידוד מאלוהים: על כך מדבר ישעיה הנביא בפרק מ"ט 13, נ"א 12, נ"ב 9, ס"ו 13.

מה המכנה המשותף של כל פסוקי הנחמה הללו?

אלוהים מבטיח לא לשכוח את עמו ולהוציא לפועל את גאולתם.

נחמת ישראל היא בביטחון הגשמת הבטחותיו לעמו – ישועתם והחזרתם לקרבת גואלם – האדון ישוע המשיח.

נחמת בני אדם מושתתת על העובדה שאנו נושעים, וככאלו, שום דבר לא יפריד אותנו מאהבת אלוהים אשר במשיח ישוע (אל הרומים ח 31-39, יוח"א ד 4, אל האפסים ו 10-18).

איך מגיב אדם אשר חווה נחמה ועידוד מאלוהים?

מהלל את אלוהים ופוצח בשירת והודיה.

זה מה שקרה לדוד, וזה מה שקורה לכל אחד מאיתנו החווה את ידו המנחמת והמעודדת של אלוהים במהלך צרה וסבל.

אחים ואחיות:

לעיתים אלוהים מאפשר לנו מבחן לא קל, רק כדי:

א.    להכשיר אותנו לעודד ולנחם אחרים

ב.     להוות דוגמא לאחרים שיתמידו באמונה

ג.      להכין אותנו לשירות ברמה הבאה הראויה לבגרותנו הרוחנית.

האדון ישוע המשיח אמר לשמעון פטרוס שהשטן דורש לטלטל את התלמידים [16] (במקרה שלנו הכוונה לכל מאמין בישוע המהווה עדות  לאחרים).

דרש לטלטל: מבקש רשות לפגוע בנו באופן הדומה לדרך שפעל באיוב ומשפחתו.

ומה אמר האדון ישוע?

האדון לא אמר שהשטן סולק או שלא קיבל אישור לטלטל את חייו של שמעון פטרוס, או את חיינו…

אלא, האדון ישוע הבטיח שהטלטול לא יהרוס את אמונתנו.

חייו של שמעון פטרוס לא היו קלים. שמעון פטרוס התכחש לישוע ולמד ענווה בדרך מאוד לא נעימה.

ההתנסות של שמעון הכינה אותו והעניקה לו את הכלים לעודד אחרים ולעמוד על אמונתם בכל מחיר.

הכישלונות שלו היוו בית ספר לחיים משיחיים – עבורו ועבור אחרים.

זיכרו מה כתב שאול באיגרת השניה לקורינתיים א 4:

אלוהים מנחם אותנו בכל צרותינו…כך שנוכל לנחם אחרים בכל צרה שהיא…

ניסיונותיו של שמעון פטרוס, והניסיונות של שאר השליחים וכלל המאמינים בישוע מעולם ולעולם לא נועדים להרוס את אמונתנו.

הניסיונות גם אם מסתיימים בכישלון לעיתים, נועדים ללמדנו את מצב אמונתנו ולהדרכנו לבגרות רוחנית.

כל סבל וצרה (הכוונה לכאלו שאינם נובעים מפשע אישי), רק מקרבים אותנו לאלוהים, מאפשרים לנו להכיר את אלוהים בדרך של הכרנו עד כה, מעניקים לנו ידע איך לעודד ולנחם ולתלמד אחים אחרים באמונה, ומכשירים אותנו לשירות נוסף שמפאר את אדוננו.

נחמתנו ועידודנו אינם מבוססים על שום דבר ארצי, אלא על אלוהים בכבודו ובעצמו.

הנחמה והעידוד הגדולים ביותר נובעים מהעובדה ש:

–         הוא עימנו כל העת, אנו ילדיו הנושעים של אלוהים. הוא אבינו.

–         הוא יספק לנו את כל הנדרש לעבור את המבחן בהצלחה (רומים ח 26-29)

–         הוא חזק יותר מהשטן (יוח"א ד 4)

–         הניצחון שלנו מובטח!

אינני נהנה מסבל או צרה, אך מתעודד ומתנחם שלדברים הקשים הללו ישנה תכלית כל כך חיובית עבורנו, עבור הסובבים אותנו ושיכולה לפאר את שם האדון.

[1]ראה גם פרק י"א.

[2] בשל מיקומה האסטרטגי והגאו-פוליטי של העיר קורינתוס, מעריכים כי הייתה זו עיר עשירה למדי (רבות בשל המסחר שעבר דרכה). בתרבות  הזו, אדם בסטטוס גבוה (מנהיג או איש עסקים מכובד) לא נהג לעסוק בעבודת כפיים. שאול השליח היה מצד אחד, מנהיג משיחי הנושא את סמכות השליחים מירושלים; ומצד שני, לא היה עשיר ועסק בעבודת כפיים נחותה באופן יחסי. בשל כך, הוא למעשה הילך על חבל דק כאשר עודד את קהילת הקורינתיים לתרום כסף לשירות – הפוך מן המקובל ממנהיג בסדר גודל שלו, אשר אמור – לפי כללי התרבות – לתרום בעצמו את הכספים או למצוא פטרון אשר יממנו מכיסו. זו הייתה אפוא דוגמא לאופן בו איתגר שאול את הלך הרוח התרבותי של העולם בו חי, על ידי אימוץ עקרונות הבשורה.

[3]י"א 1-4.

[4]המילה נחמה מופיעה 10 פעמים בפסוקים אלה.

[5]ראה גם קור"ב י"א 31, אל הרומים ט"ו 6, אל האפסים א 3, 17, פטר"א א 3.

[6]ראה ספר "ישוע בתנ"ך"

[7]בראשית ט"ז, י"ח, שופטים ו…

[8]התגלות א 17-18, ישעיה מ"ד 6.

[9]מתי כ"ז, לוקס כ"ב

[10]תהילים נ"א 7, אל הרומים ג 10, 23, מל"א ח 46, קהלת ז 20, ירמיה י"ז 9, משלי כ 9, ישעיה נ"ג 6, תהילים קמ"ג 2, נ"ג 1-4.

[11]קור"ב ה 21, פטר"א ב 21-24.

[12]מתי כ"ו 26-29.

[13]התגלות כ' 7-10.

[14]אל הרומים י 14-17, מתי כ"ח 18-20.

[15]קור"ב ה 20, ב 14 – ג 3, מתי ה 13-16.

[16]לוקס כ"ב 31-32.

השניה אל הקורינתיים פרק א פסוקים 8-11.

תפילה – שותפות ועזרה מעשית

הנושא העיקרי של הפסוקים:

אלוהים מאפשר מצב נואש בחיי ילדיו כדי שיתנסו בו כריבון בעת הצלתם. רצון אלוהים שנשתף את שאר האחים בהתנסויותינו כדי שרבים יותר יתברכו ויודו לאלוהים.

הנושא המרכזי של הדרשה:

שתפו את האחים בקשייכם כדי שיתפללו עבורכם ויהיו שותפים בהתנסות והודיה לאלוהים.

לאחר ששאול השליח ציין באופן כללי את מסכת הצרות והסבל שהיו מנת חלקו בשירות האדון – בין היתר, למען הקורינתיים, שאול כעת מציין צרה צרורה ספציפית שהתרחשה בחייו רק לאחרונה.

התיאור הספציפי הזה אודות הצרות בחודשים האחרונים, הם חלק מהמטרה שלו להסביר להם שאי ביקורו בקורינתי, למרות שרצה כל כך לחזור ולבקר אצלם, נבע מסיבות ריבוניות – כוח עליון, ואינן תלויות בו (נרחיב על כך בסוף פרק א וכן בפרק ב).

המקרים אותם חווה, היו הוכחה שאלוהים פועל ומעורב בחייו, וכל אירוע ומקום בו הוא נמצא נקבעו בהכוונת אלוהים.

המטרה הסופית של ציון המקרה היא: 'האמינו לי שאני נאמן לכם ואינני מה שמורי השקר טוענים כלפי.'

שאול השליח מקדיש את פרקים א-ז כדי להגן על יושרו, אמינותו ועובדת היותו שליח אמת מאלוהים ולא נצלן או שרלטן כפי שהעלילו עליו מורי  השקר.

בפרקים ח-ט שאול מעורר את הקורינתיים לקיים את הבטחתם להרים תרומה לנזקקים בירושלים.

בפרקים י'-י"ג שאול מוכיח את הקורינתיים ומבקש מהם להתכונן כראוי לביקורו: התנתקו ממורי השקר והשפעתם המרעילה.[1]

חלקיכם בטח ישאלו:

מדוע שאול כל כך מתאמץ לרכוש את אמונם?

התשובה היא:

אהבתו אותם. מבחינתו של שאול, הקמת הקהילה בקורינתי כמוה כלידת ילד.[2] במעשי השליחים י"ח מתוארים התלאות והסבל שהיו מנת חלקו  של שאול בתהליך הבישור והקמת הקהילה בקורינתי. שאול אינו מתכוון לוותר עליהם לטובת מורי השקר.

הבה נקרא את פרק א פסוקים 8-11:

8. אַחִים, אֵינֶנּוּ רוֹצִים שֶׁיֵּעָלֵם מִכֶּם [שתהיו חסרי ידע בנוגע…] דְּבַר הַצָּרָה שֶׁעָבְרָה עָלֵינוּ בְּאַסְיָה; נִלְחַצְנוּ לְלֹא נְשֹׂא, עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁנּוֹאַשְׁנוּ אֲפִלּוּ  מֵחַיֵּינוּ.

9. פְּסַק דִּין מָוֶת קִנֵּן בְּתוֹכֵנוּ, וְזֹאת כְּדֵי שֶׁלֹּא נִבְטַח בְּעַצְמֵנוּ, אֶלָּא בֵּאלֹהִים הַמְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים;

10. הוּא הִצִּילָנוּ מִמָּוֶת חָמוּר כָּל כָּךְ וְעוֹד יָשׁוּב וְיַצִּילֵנוּ; בּוֹ אָנוּ תּוֹלִים תִּקְוָתֵנוּ כִּי יוֹסִיף לְהַצִּילֵנוּ.

11. גַּם אַתֶּם הִשְׁתַּתְּפוּ בַּתְּפִלָּה בַּעֲדֵנוּ, כְּדֵי שֶׁרַבִּים יוֹדוּ בִּגְלָלֵנוּ עַל מַתְּנַת הַחֶסֶד שֶׁנִּתְּנָה לָנוּ בִּזְכוּת רַבִּים.

שאול השליח עושה דבר שעומד בניגוד לתרבות בת זמנו.

מורי השקר הציגו עצמם כמוצלחים, חזקים, לא פראיירים, מופת ודוגמא להצלחה.[3] לעומתם, שאול מציג עצמו כחלש, אוד מוצל מאש אשר כל יכולותיו לא עמדו לו במבחנים הקשים ביותר בחייו, ולולא חסד אלוהים ומעורבותו המיידית לטובתו, שאול היה מת![4]

בעוד מורי השקר מדגישים עצמם ומסתירים את אלוהים, שאול מבטל את עצמו ומדגיש את אלוהים בחייו.

אם כן, מה מנסה שאול ללמדם?

פעולתו וחייו הם בהדרכת אלוהים. מעורבות כוחו של אלוהים לטובתו מעידה על אישור אלוהים לנעשה בחייו. הסבל בחיי שאול אינו עונש על חטא ופשע, חס וחלילה, אלא אישור על כך שהוא חי חיי חסידות.

שאול השליח מבהיר ששירות משיחי המלא בהקרבה וכניעה לרצון אלוהים, כולל אתגרים, סבל וצרות.[5]

רוח אלוהים כעת צריך להבהיר לקורינתיים שדווקא שאול המציג את חולשתו ותלותו המוחלטת באדון, הוא הוא המופת הראוי לחיים על פי הרוח ומפאר את אלוהים, ולא מורי השקר הפועלים מטעם עצמם ובכוחם. לפיכך, חסדי אלוהים ומעורבותו היא בחיי השותפים לשאול ולא עם אלו השותפים לדרכם של מורי השקר.

בעוד מורי השקר רוצים להציג: בעוצמתנו עשינו והתגברנו, שאול מציג: בחולשתי תושלם גבורת אלוהים (פרק י"ב 9).

להלן פיתוח הפסוקים:

פסוק 8: ציון הצרה המחרידה [תיאור הבעיה]

פסוק 9: מטרת הצרה

פסוק 10: אלוהים הצילנו מן הצרה

פסוק 11: השתתפו בשירות: התפללו בעדנו

הצרה המחרידה: פסוק 8. [תיאור הבעיה]

"…אַחִים, אֵינֶנּוּ רוֹצִים שֶׁיֵּעָלֵם מִכֶּם [שתהיו חסרי ידע בנוגע…] דְּבַר הַצָּרָה שֶׁעָבְרָה עָלֵינוּ בְּאַסְיָה; נִלְחַצְנוּ לְלֹא נְשֹׂא, עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁנּוֹאַשְׁנוּ אֲפִלּוּ  מֵחַיֵּינוּ."

שאול מבהיר כי חשוב שהקורינתיים יהיו מודעים לפרטי הצרה שהוא והשותפים לו חוו. אי ידיעת המקרה כמוה חור בהשכלה…אין זו הפעם הראשונה ששאול חוזר על משפט שכזה. ראה אל הרומים א 13, י"א 25, קור"א י' 1, י"ב 1, תסל"א ד' 13.

מדוע חשוב לשתף אחים ואחיות באמונה בהתנסויות האישיות שלנו?

בדרך זו רבים יותר שותפים בתפילה לאותה בקשה (פסוק 11)

רבים יותר יתנסו בתוצאה

רבים יותר יעזרו איש לרעהו ויביעו את אהבת המשיח בגוף המשיח.

רבים יותר יודו לאלוהים על חסדו (פסוק 11)

רבים יותר יהיו מאוחדים

היכן התרחשה הצרה שסיכנה כל כך את חייו וחיי שותפיו?

שאול אומר – באסיה.[6]

שאול אינו מציין את המקרה החמור הזה באיגרת הראשונה לקורינתיים.[7]

יתכן מאוד שהמקרה הספציפי הזה אירע בין האיגרות. לפיכך, האירוע התרחש במהלך תקופה של חודשים לפני כתיבת האיגרת הנוכחית.

היכן היה שאול בזמן ההוא?

לאור תיאור מסעותיו בספר מעשי השליחים, שאול השליח מתכוון לאירועים שהתרחשו באפסוס, לפני שהגיע למקדוניה (קור"ב ב 13).

אפסוס נחשבה לעיר הראשית באיזור שנקרא אז – אסיה.

ומה קרה לשאול ושותפיו כשהיה באפסוס?

באיגרת הראשונה לקורינתיים בפרק ט"ז 9 אמר שאול שאלוהים פתח לו דלת של שירות באפסוס, אך רבים המתנגדים.

יתכן שאותם מתנגדים פעלו בדרכים דומות לאלה של אלו בירושלים שנדרו נדר לא לאכול ולשתות עד שירצחו את שאול.[8]

בפרק י"א 23-28 באיגרתנו שאול מפרט את סוג הצרות והסכנות אותן חווה ועבר. גם שם הוא מציין שחלקן ממש היו סכנות מוות.

חמש פעמים הולקה 39 מכות, מאסר, רגימה באבנים…כל אלו פעולות שרבים האנשים לא חזרו מהם בחיים, במיוחד כשמדובר באדם מבוגר בעת ההיא.

מדוע חשוב היה לשאול שהקורינתיים יהיו מודעים לצרות שחווה?

א. שאול מציין דוגמא בה הוא מוכיח את מסירותו למען שירות הבשורה, שגם הקורינתיים נהנים ממנה. במילים פשוטות – אני סובל גם למענכם. מורי השקר מעולם לא נקפו אצבע בעבורכם. בטח לא במחיר של סיכון חייהם. הקורינתיים חייבים להבין שמורי השקר מנצלים אותם ואינם מתכוונים לסבול שום כאב בעבור הבשורה או בעבור הקורינתיים. אהבתו של שאול מוכחת בסבל והקרבה שהוא מוכן להעניק גם לטובת הקורינתיים.

 

ב. שאול ציין בפסוקים 3-7 שאלוהים ניחם ועודד אותם בצרות וסבל.

כעת שאול מציין דוגמא קריטית בה הוא ראה את המוות בעיניים. ז"א, מצב בו מותו ומות השותפים לו היה בטוח מנקודת ראות אנושית. והנה, אלוהים הוכיח את יכולתו לעודד, לנחם, ולהציל את שאול ושותפיו כדי שישלימו את תכלית הצרה והסבל לכבודו. מעורבותו של אלוהים בחייו של שאול גם היא מעידה על כך ששאול חי ופועל על פי רצון אלוהים. מלוא עזרת אלוהים לצידו!

 

ג. שאול מעונין ללמד את הקורינתיים שכניעה לאדון ושירות האדון בחסידות אינם ערובה לחיים מלאי עונג ועושר אלא ההיפך. הנאמנים לאלוהים וחיים בחסידות הם הם שעתידים לסבול ולהירדף. לכן, סגנון חייהם של מורי השקר הנהנתנים מוכיח שאינם חיים חיי חסידות.

ד. אם יפנימו את דבריו של שאול, זה יעזור מאוד לשיפור היחסים בין הקהילה בקורינתוס לבין שאול. במקום שיחשבו רעה על שאול או ישמחו בסבלו, עליהם להתפלל עבורו, להשתתף בשירותו, ולהסיר מיד את מורי השקר מקרבם ומליבם.

ובכן, בפסוק 8 שאול השליח ציין את הצרה הקשה והמאיימת שפקדה אותו.

בפסוק 9 שאול מציין את מטרת הצרה.

מטרת הצרה: פסוק 9:

"…פְּסַק דִּין מָוֶת קִנֵּן בְּתוֹכֵנוּ, וְזֹאת כְּדֵי שֶׁלֹּא נִבְטַח בְּעַצְמֵנוּ, אֶלָּא בֵּאלֹהִים הַמְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים;"

שאול מבהיר מה הייתה מטרת הצרה: לגרום לשאול ולשותפיו לא לבטוח בעצמם אלא באלוהים, כמחיה מן המתים.

ואיך אלוהים הביא אותם לנקודה הזו?

אלוהים איפשר לשאול ושותפיו להימצא במצב בו המוות עמד לנגד עיניהם.

ז"א, מנקודת מבט אנושית, לא היה סיכוי להינצל בחיים מאותה סכנה.

מדוע שאלוהים יעמיד את בחיר משרתיו במצב שכזה?

  1. כדי ששאול והשותפים לו, לא יבטחו בכוחם, יכולתם וחכמתם אלא על הדרכת אלוהים וכוחו.
  2. ידעו לבטח שלאלוהים הכוח לנצח את האויב והפחד הגדול מכל – המוות.

לכן ראוי לבטוח באלוהים בכל מצב ובכל מחיר.

שאול בין היתר רוצה לעודד את הקורינתיים לנטוש את מורי השקר ולא לפחד מהתוצאות – רדיפה, נידוי, החרמות ועוד.

לאלוהים הכוח לעמוד לצד ילדיו החיים בחסידות, וברצונו יציל אותם גם ממוות. על הקורינתיים להתמקד באלוהים ולהסתמך על רצונו והוראתו ולא על שום כוח או חכמה ארצית.

כתבי הקודש עשירים בדוגמאות בהן אלוהים מאפשר מצב נואש שדרכו ילדיו לומדים להכירו בדרך מיוחדת.

האדון ישוע לא בא אל אלעזר החולה, אלא בכוונה נשאר באיזור הירדן יומיים נוספים.[9]

האדון ישוע חיכה בכוונה עד שאלעזר ימות וישהה מספר ימים בקברו, כדי שתלמידיו והנוכחים יתנסו בכוחו של ישוע להקים מת לתחיה. לולא המת, איך יחוו תחיה מן המתים?

כך נבטח בו שיוכל להקים אותנו מן המתים גם כן כפי שהבטיח.

אם כן, מטרת הצרה היא שנלמד להתנסות בכוחו הריבוני של אלוהים וכך נציית לאלוהים בכל מחיר – גם במחיר חיינו.

פסוק 10: אלוהים הצילנו מן הצרה

10. הוּא הִצִּילָנוּ מִמָּוֶת חָמוּר כָּל כָּךְ וְעוֹד יָשׁוּב וְיַצִּילֵנוּ; בּוֹ אָנוּ תּוֹלִים תִּקְוָתֵנוּ כִּי יוֹסִיף לְהַצִּילֵנוּ.

בעוד פסוק 9 מתמקד בהדרכה להתמקד באלוהים ולצפות להצלתו…פסוק 10  קובע שאלוהים הוא אכן זה שהציל.

תקוות המאמין באלוהים אינה מכזיבה!

שאול קובע באופן נחרץ והחלטי שאלוהים היה זה שהצילם מאותו מוות חמור!

לשאול לא היה ספק מי עומד מאחורי ההצלה ממוות.

מדוע?

כי שום דבר ארצי התלוי בבני אדם לא יכול היה לעזור ולשנות את המצב בו נמצאו. אף אחד אחר לא היה שם כדי לעזור. אין צירופי מקרים…יש רק את כוח אלוהים

מעורבותו של אלוהים הייתה ברורה מעל לכל ספק.

לאלוהים הכוח להציל את ילדיו מכל מצב.

נביאי התנ"ך כינו את המושיע בשמות תואר:

"יקהת עמים", "נס עמים".[10]

ליבנו מקווה למושיע לא רק לכפרת חטאים והצלה מקללת החטא, אלא גם לעזרה בכל תחומי החיים.

אנו תלויים בו לחלוטין בכל.

מפסוקים 8-10 ניתן להסיק שהיחיד שיכול לעזור לשאול או לכל אדם בצרה הוא אלוהים בלבד.

אם כן, במה הקורינתיים יכלו לעזור לשאול? איך הם יכלו להיות שותפים בשירותו?

איך אנו יכולים להיות שותפים לשירותם של אחרים אם איננו יכולים להיות לצדם באופן פיזי?

התשובה בפסוק 11:

פסוק 11: השתתפו בשירות – התפללו בעדנו

11. גַּם אַתֶּם הִשְׁתַּתְּפוּ בַּתְּפִלָּה בַּעֲדֵנוּ, כְּדֵי שֶׁרַבִּים יוֹדוּ בִּגְלָלֵנוּ עַל מַתְּנַת הַחֶסֶד שֶׁנִּתְּנָה לָנוּ בִּזְכוּת רַבִּים.

ישנם החושבים שתפילה היא מעשה תיאורטי חסר השפעה.

כתבי הקודש מלמדים אותנו שתפילה היא שותפות מוחשית.

השותפות בתפילה אינה תירוץ להימנע מעזרה פיזית אם ביכולתנו להעניק אותה, אלא היא מרכיב מוחשי וחשוב של שותפות בשירות.

גם שאול וגם הקורינתיים ידעו שאין בכוחם להציל את שאול או חבריו מסכנת המוות כפי ששאול ציין. למרות זאת הוא מבקש ודורש את שותפותם בתפילה

מדוע?

  1. כדי ללמדם ואותנו שיש כוח בתפילה. תפילותינו, כאשר נעשות על פי רצון אלוהים, נחשבות לקטורת באפו של אלוהים וזוכות לתשובה.[11]
  2. כדי שמוחם וליבם יתמקד באותו מקרה וכך יזכו כל המתפללים לראות מה יעשה אלוהים ואיך יענה. כך כל המתפללים מזדהים עם שאול וצרכיו.
  3. שותפות בתפילה מבטיחה שכל המתפללים יהיו שותפים בהתנסות עם אלוהים וילמדו ביחד לבטוח יותר באלוהים.
  4. שותפות בתפילה עם שאול תרחיק את ליבם של הקורינתיים ממורי השקר ותחזירם להתמקד באמת של אלוהים. כך הקורינתיים יתאחדו עם שאול.
  5. שותפות בתפילה תביא לכך שרבים יותר יודו לאלוהים על החסד שהעניק והציל את משרתו.

שותפות בתפילה מביאה רבים יותר להודות לאלוהים, להתקרב אליו ולפאר את שמו.

יישומון:

אחים ואחיות יקרים:

לא לחינם כלל הנושעים נקראים גוף המשיח. כל אחד מאיתנו הינו איבר ויש לנו אחריות וערבות איש כלפי רעהו.[12]

עלינו לחלוק את הניסיונות שלנו עם אחים ואחיות באמונה למען בריאות גוף המשיח.

שיתוף מבחננו, קשיינו, אתגרנו אינו בהכרח ציפייה ששאר האחים יפתרו את הבעיה שלנו. מחלה חסרת סיכוי…סכסוך משפחתי, בעיה בעבודה…זוגיות..

נושאים רבים אינם נפתרים בכסף או בעזרת ידינו…

חלק גדול מבעיותינו ניתנים לפתרון אך ורק בעזרת אלוהים.

אנו חולקים את קשיינו כדי שנתאחד בתפילה איש עבור רעהו.

כאשר אלוהים יענה וייתן פתרון, נתנסה כולנו בכוחו הריבוני של אלוהים ונודה לו כולנו.

כך, ניסיונו של האחד, יביא לבגרות רוחנית אצל רבים.

ניסיונו של האחד ימשוך רבים להודות לאלוהים.

השתתפו ועזרו איש לרעהו בתפילה

בתפילה יש כוח,

זו הזדהות עם הסובל

זו הסכמה

זו השתתפות.

זו אחדות.

כשאנו יודעים שאחרים מתפללים עבורנו – אנו מתעודדים ומתחזקים.

זו עדות לאהבה ואחדות וזה מפאר את אלוהים.

[1] חברת אנשים רעים תשחית מידות טובות (קור"א ט"ו 33) – ההקשר להשפעתם של מורי שקר או הכופרים בתקומת ישוע מן המתים וכו'.  באותו הקשר, חברת מורי השקר ביניהם השחיתה מידות טובות של רבים מבני קהילת קורינתוס באיזור אכיה

[2] ראה מעשי השליחים י"ח 1-18.

[3] קור"ב י"א, גלטים ד 17, ו 12.

[4] קור"ב י'-י"ג

[5] טימ"ב ג 12, קור"ב ד 7-18, ו' 4-5, 8-10, ז' 5, י"א 23-33, י"ב 7-10.

[6] מע"ש י"ט 10, הכוונה לאיזור אפסוס, י"ט 26, 31, כ' 4, 16, 18, קור"א ט"ז 19.

[7] MacArthur John. New Testament commentary. 2 Corinthians. Moody p. 2003. P. 25

[8] מע"ש כ"ג 12-21.

[9] יוחנן י"א.

[10] בראשית מ"ט 10, ישעיה י"א 10, מ"ב 4, מ"ט 22, נ"א 5, ס' 9.

[11] התגלות ו 9-10, ח 3-5, תהילים ל"ז 3-4, יוח"א ה 13-15.

[12] קור"א י"ב

 

שניה לקורינתיים א 12 – ב 17.

כותרת השיעור: שירות אותנטי

נושא מרכזי של הקטע: הסיבות בעטיין שאול השליח לא הגיע לקורינתי כפי שהבטיח להם בראשונה.

נושא מרכזי של השיעור: שירות משיחי אותנטי הוא כזה המודרך על ידי הנחיית האדון ואהבת צאן המשיח.

מבוא

האיגרת השנייה לקורינתיים נכתבה ככל הנראה סביב מחצית המאה ה- 1 לספירה, על ידי שאול השליח. ניכר על שאול כי התרבות ההלניסטית של תקופתו אינה זרה לו; הוא הרבה להיעזר בניואנסים יווניים-רומאיים באיגרת זו, ולפעמים בחר במתכוון דווקא שלא לנצל את השכלתו הרבה ולשמור על פרופיל נמוך. בחלקה הארי של האיגרת מתאר שאול כיצד ראוי להתמודד עם בעיות ואתגרים בשירות משיחי ונוסף על כך, הוא מטמיע כיצד צריך להיראות שירות אותנטי. האיגרת נכתבה מתוך תחושת אחריות, אהבה ודאגה לקהילה חיה – כדי שאותה קהילה תשמור את הבשורה נר לרגליה ותהיה חפה ממורי שקר – אותם שועלים קטנים המנסים בכל מאודם לחבל בשירות האותנטי אשר עליו עמל שאול במרץ רב.

בשל מיקומה האסטרטגי והגאו-פוליטי של העיר קורינתוס, מעריכים כי הייתה זו עיר עשירה למדי (רבות בשל המסחר שעבר דרכה).

בתרבות הזו, אדם בסטטוס גבוה (מנהיג או איש עסקים מכובד) לא נהג לעסוק בעבודת כפיים. שאול השליח היה מצד אחד, מנהיג משיחי הנושא את סמכות השליחים מירושלים; ומצד שני, לא היה עשיר אלא עסק בעבודת כפיים נחותה באופן יחסי. בשל כך, הוא למעשה הילך על חבל דק כאשר עודד את קהילת הקורינתיים לתרום כסף לשירות – הפוך מן המקובל ממנהיג בסדר גודל שלו, אשר אמור – לפי כללי התרבות – לתרום בעצמו את הכספים או למצוא פטרון אשר יממנו מכיסו. זו הייתה אפוא דוגמא לאופן בו איתגר שאול את הלך הרוח התרבותי של העולם בו חי על ידי אימוץ עקרונות הבשורה.

חלק בלתי מבוטל מהבעיות שאפיינו את הקורינתיים הייתה מידת השפעתם מהתרבות סביבם; במילים אחרות, אמונתם עוצבה על ידי תרבותם, במקום על ידי בשורת המשיח. הרדיפה אחר הכבוד ואחר צבירת ההון וההימנעות מסבל, כמו גם הסגידה וההערצה לרטוריקנים (נואמים מלומדים) מקצועיים, אפיינו רבים מחברי הקהילה. שאול התמודד עם כל אלה בכך ששם את המשיח בראש מעייניו ולא ויתר על עקרונות השירות האותנטי (כגון: ענווה, סכלות מכוונת ודחיית אהבת הכסף) – ההפוכים מדרכו של העולם. בכל מִרצו, עמל שאול בניסיון לשכנע את הקורינתיים לדחות את מורי השקר והוראתם ולהתכונן (על-ידי איסוף התרומות) להגעתו.

הקדמה לפרק ב' של האיגרת

כבר מפרק א בפסוק 12 שאול מתחיל להסביר בפירוט רב יותר מה היו הסיבות שבעטיין הוא לא הגיע לבקר בקורינתי כפי שאמר שיעשה.

שאול מבהיר להם ומדגיש שרצונו לחזור ולבקרם נבע מאהבה עזה ואחריות גדולה. הקורינתיים כעטרת כבוד עבורו וכל שליבו חפץ היה לראותם.

כאשר שאול אמר שיבוא לבקרם, ליבו ופיו היו שווים. המילים לא נאמרו כדי למצוא חן בעיני אדם כלשהו אלא שיקפו את אשר על ליבו (קור"ב א' 17-22).

ההחלטה לבקרם נבעה מרצונו לערוך מסע ביקורים המתחיל בקורינתי, משם למקדוניה, ואז בחזרה אליהם ולאחר מכן אל יהודה. התכנון הזה לא נבע מהתלהבות של רגע אלא מתכנון קפדני.[1] אחרי הכל אלוהים בחר בשאול להפיץ את הבשורה בין הגויים וזה בדיוק מה שהוא עושה (מע"ש ט' 15, כ"ב 155).

אם כן, מדוע לבסוף התכנון לא יצא אל הפועל? שאול מציין שתי סיבות עיקריות: אהבת הצאן וציות לאדון.

  1. אינני רוצה לצער אתכם שוב: תזמון לא מתאים. (א 23 – ב 11)

כפי שכולנו זוכרים את הכתוב באיגרת הראשונה לקורינתיים, מצבם הרוחני והתנהלותם של המאמינים שם הייתה מחפירה כמעט בכל נושא (עלינו לזכור שמדובר בקהילה בת 4-6 שנים). מלבד חוסר ההבנה והידע בתחום הרוחני,[2] המאמינים בקורינתי חטאו באופן חמור גם בנושא  המוסרי וחוסר המשמוע כלפי חוטאים בתחום הזה (קור"א ה). ראוי לזכור שמרווח הזמן בין כתיבת האיגרת הראשונה לקורינתיים לאיגרת הנוכחית הינו כשנה.

שאול ידע היטב שאילו היה מגיע אליהם בעצמו, הביקור היה עלול להסתיים בטונים גבוהים ובעימות בלתי נעים.

שאול מתייחס ל"איגרת העצב" (מכתב שאינו מצוי בידינו כיום). באותה איגרת שאול הוכיח את הקורינתיים על התנהגותם הפסולה. המניע לכתיבת אותה איגרת לא היה כדי להכאיב להם, כי אם לגלות לקורינתיים את מידת אהבתו אליהם (פ.44). לכן, במקום להגיע כרגע, שלח שאול  אגרת.

במכתב זה יש ריחוק מסוים השומר על כבוד הדדי. המכתב מכין את הדרך, לכאורה, לבואו הפיזי של שאול בעתיד. כתיבת המכתב מאפשרת לשני הצדדים לסדר את ההדורים לפני המפגש פנים אל פנים.

בפרק ב מפסוק 5-11 שאול מנסה לומר לקורינתיים שחוסר ההתייחסות הראוי כלפי החוטאים בקרבם אינו פוגע רק בו, אלא בעיקר בם! (הכוונה לדוגמא לאותו אדם שקיים יחסים עם אשת אביו, בעוד שאר הקהילה מתעלמת מן המעשה – קור"א ה 1-8).

חוסר ציותם המידי להוראותיו בנוגע לחוטאים בקרבם משליכה על כלל הקהילה ומעציבה את הרבים. שאול רצה שהקורינתיים יתמודדו עם אותו אדם מסית באהבה (פס' 7-8);

לדבריו, הוא כתב כדי לבחון את אמונתם (פס' 9).

הוא רצה אפוא לבדוק האם תגובתם אליו ואל דרישותיו תהיה תואמת את דרך אלוהים.

בדרך זו יכלו גם הקורינתיים למדוד ולבחון את אמונתם: האם הם מצייתים לדבר האדון או רק מתכסים בשם של ישוע וממשיכים לחיות על פי רצונם ותאוותם.

אם כן, הסיבה הראשונה מדוע שאול נמנע מלבקר בקורינתי היא:

שאול השליח לא רצה שהביקור יהפוך לעימות שיגרום לפירוד וניתוק.

החלטתו ביטאה את אהבתו ומעניקה לנו דוגמא ומופת לליבו של רועה.

למרות ששאול ידע שהוא צודק והוראתו מאלוהים, הוא היה רגיש לתזמון הראוי של הביקור.

הסבלנות הזו ביטאה בטחון באלוהים שיפעל בלב האחים ויכין את הרגע המתאים.

מטרת כל תוכחה וביקורת היא לתקן, לחבר, לשפר ולעזור ולא להרוס ולהפריד.

בסופו של דבר אנו מתעסקים בנפשות הזקוקות לזמן כדי לחשוב, להפנים, להירגע ולהיות מוכנים לדון ולשקול באופן ענייני.

  1. זה לא תאם את רצון אלוהים באותו הזמן (ב. 12-13)

"כאשר באתי לטרואס לבשר את בשורת המשיח גם נפתח לי פתח מטעם האדון, אך לא היה מנוח לרוחי מפני שלא מצאתי את טיטוס אחי. אז נפרדתי מהם ויצאתי אל מקדוניה". (קור"ב ב 12-13)

בעוד שאול מתכנן לבקר את הקורינתיים, אלוהים "חישב" לשאול מסלול חדש.

שאול מציין שהוא הגיע לטרואס. הסיבה להגעתו הייתה הפצת הבשורה. עלינו לזכור שהאדון ישוע הועיד את שאול למטרה זו, והשליח פעל כל העת לממש את ייעודו בנאמנות רבה.[3]

העיר טרואס נמצאת דרומית למצרי הדרדנלים בצפון מערב טורקיה של ימינו.

כשהיה בטרואס, המשיח פתח לשאול פתח של שירות.[4]

למה הכוונה? להלן האפשרויות…

–         נוצרה הזדמנות ללמד את דבר האדון…

–         אדם או אנשים מסוימים קבלו את הבשורה ונוצרה אפשרות להקים גרעין לקהילה…

–         אפשרות לבישור שעד כה הייתה בלתי אפשרית, הפכה לאפשרית…

בקיצור, דבר שלא היה אפשרי או לא בנמצא, הפך לאפשרי, וגודל האפשרות הבהירה שיד האדון הייתה בכך.

שאול מבהיר שהאדון הציב מציאות מיוחדת שדרשה את תגובתו של שאול.

שאול לא תכנן את זה אלא האדון. שאול כעבד ישוע פועל על פי הדרכת אדונו ולא על פי רצונו או ציפייתם ורצונם של אחרים.

שאול הבין היטב שהפתח לשירות הינו קריאה של האדון להצטרף לפעולה מיוחדת שהאדון הכין.

שאול מסר את חייו בידי האדון והיה מוכן וגמיש להיענות לרצון האדון בכל מצב.

הדרך שהאדון פעל עם שאול השליח זהה לאופן פעולתו עימנו גם היום.

גם אנו מתפללים ומבקשים מאלוהים שיראה לנו את רצונו.

גם אנו מתפללים ומבקשים רמז והנחיה לדרך מסוימת…

העיקרון שעל פיו האדון פעל עם שאול השליח, זהה לדרך שבה האדון פועל עימנו גם היום:

–         אלוהים כל העת פועל (ראה יוחנן ה 19-20)

–         כאשר אלוהים פוקח את עינינו לראות את פעולתו, ז"א שם על ליבנו עול של מטרה וחזון, או שהוא פותח לנו פתח של שירות, זו קריאה לנו להצטרף לאלוהים ולקחת חלק באותה תוכנית.

–         ההצטרפות לקריאה של אלוהים היא מבחן אמונה הדורש לעיתים מחיר משפחתי, חברתי, כלכלי…

–         כאשר מצייתים לקריאתו של האדון, אנו לומדים להתנסות באלוהים. להכיר אותו טוב יותר ולסמוך עליו יותר. כמו כן, כאשר אנו מצייתים לאדון, אנו צועדים עימו במצעד ניצחון ויודעים לבטח שהשירות שלנו מהווה זבח ראוי וריח ניחוח לאדון.

כאשר פועלים על פי הנחיית האדון, לא תמיד החלטתנו תתקבל בהבנה ואהדה על ידי הסובבים אותנו.

זה המחיר שעלינו לשאת כאשר אנו מוסרים חיינו ביד האדון ונשבעים לשרתו בנאמנות ובהקרבה.

הציות לאדון בכל מצב, הוא הוא השירות האוטנטי המבטיח ברכה לנו וכבוד לאלוהים.

בפסוק 13 שאול מציין נתון מיוחד שגם דרכו הוא מבטא את אהבתו לקורינתיים, וגם כן מבטא את השירות האותנטי של שאול לכבוד המשיח.

הבה נקרא שוב את פסוקים 12-13:

"כאשר באתי לטרואס לבשר את בשורת המשיח גם נפתח לי פתח מטעם האדון, אך לא היה מנוח לרוחי מפני שלא מצאתי את טיטוס אחי. אז נפרדתי מהם ויצאתי אל מקדוניה". (קור"ב ב 12-13)

בזמן ששאול שרת את האדון בטרואס, ליבו היה כבד בנוגע למצבו של טיטוס.

בעוד פיו ושפתיו אומרים את דבר הבשורה בטרואס, ליבו של שאול השליח היה מכוון לקורינתוס.

מה הייתה הבעיה?

שאול שלח את טיטוס לקורינתי כדי למסור להם את איגרת התוכחה (האיגרת המצערת), שאין לנו העתק שלה (קור"ב ז 5-9, ב 3).

האם הקורינתיים נשמעו להוראה שבאיגרת? האם דחו אותו בבוז?

האם חזרו בתשובה מדרכם הפסולה?

אהבתו של שאול לקורינתיים הייתה כה רבה שכל ליבו היה נתון לשמוע את התשובה מטיטוס.

האם יחזרו בתשובה? האם יחבקו את טיטוס?

דאגתו לקורינתיים הייתה כה רבה עד כי שאול עזב את טרואס והלך למקדוניה.

מקדוניה הינו האיזור הנמצא ממש מעל קורינתוס.

מדוע שילך למקדוניה?

כי טיטוס לבטח יעבור שם בצאתו מקורינתוס ואז שאול ישמע מוקדם יותר אודות הקורינתיים.

אל לאדם כלשהו לחשוב שהיציאה למקדוניה הבטיחה הקלה כלשהי. שאול אמר שגם שם הוא סבל כאב ורדיפות (ז 7-8).

במילים אלו שאול השליח מוכיח לקורינתיים שאי ביקורו אצלם אינו נובע מחוסר אכפתיות או רצון לשקר.

ההיפך הוא הנכון.

ליבו היה מכוון אליהם כל העת, ומעשיו מהווים הוכחה לאהבתו אותם.

שאול אכן רועה נאמן ולא שרלטן כמו מורי השקר.

ובכן, מה שאול מציין עד כה?

דחיית הביקור בקורינתוס נבעה מ:

א.    תזמון לא מתאים. הרגשות של שני הצדדים חמות מדי וביקור פנים אל פנים עלול להסתיים בוויכוח מיותר ופירוד.

ב.     זה לא תאם את רצון אלוהים. האדון כיוון אותי לשרת במקום אחר. אני עבד האדון ישוע ומשרתו. אחד מסימני המשרת הנאמן זה הציות לאדון. אינני קובע את מהלכי חיי אלא מקבל את ההוראה מהרועה – האדון ישוע.

מלבד הרצון להוכיח לקורינתיים שהוא אוהב אותם ומוכן להקריב הכל עבורם, שאול השליח מעונין יותר ללמדם ולהבהיר להם מה מאפיין שירות נאמן ואותנטי לאדון.

–         שירות נאמן לאדון הוא כזה המונע מאהבת הזולת.

–         שרות נאמן ואותנטי מונע על ידי ציות להנחיית רוח הקודש.

שאול מלמדנו שלא תמיד החלטותינו מובנות או מתקבלות באהבה. לעיתים אנו אף עלולים לסבול דווקא מן הקרובים לנו בעבור מהלכים שאנו עושים בהדרכת האדון.

שאול מבהיר ששמחתנו ושלומנו אינם נקבעים על פי מה שאנשים מצפים מאיתנו לעשות, אלא מה שהאדון מנחה אותנו לעשות.

מי שפועל כך, שותף לצעדת הניצחון של האדון ישוע המשיח, ופועלו כמוהו כריח ניחוח לכבוד האדון.

הבה נקרא את פסוקים 14-17:

י"ד. אֲבָל תּוֹדָה לֵאלֹהִים הַמּוֹבִיל אוֹתָנוּ בְּמַסַּע נִצָּחוֹן בַּמָּשִׁיחַ וּמֵפִיץ עַל־יָדֵינוּ אֶת נִיחוֹחַ דַּעַת אֱלֹהִים בְּכָל מָקוֹם.

ט"ו. הלא ניחוח המשיח אנחנו לאלוהים, בקרב הנושעים ובקרב האובדים.

ט"ז. לאחרונים ריח של מוות אליי מוות, לראשונים ריח של חיים אליי חיים.

ומי הראוי לכך?

י"ז. הרי אין אנו כמו הרבים העושים מסחר בדבר אלוהים, אלא לנגד עיני אלוהים, ביושר לב ומטעם אלוהים, במשיח אנו מדברים."

 

בפרק ב' פס' 14, עושה שאול שימוש בשני דימויים שונים (מעולם המושגים הרומאי) כדי להטמיע את מהות השירות האותנטי של הכרזת הבשורה והעמידה בעקרונותיה: המונח הראשון הוא "מסע (תהלוכת) הניצחון" והשני הוא "ניחוח".

כאמור, נבקש להתמקד כעת בביטוי "מסע הניצחון".

על-פי הלקסיקון של Thayer והמילון בסיפא של ה- The Greek New Testament מדובר בסוג של חגיגת ניצחון או ליתר דיוק, תהלוכה של אסירים במסע ניצחון.

כעת נבקש לענות על שתי שאלות בהתייחס לאותו מונח:

א. מה עומד בבסיסה של "תהלוכת הניצחון" הזו? מה למעשה הייתה אותה תהלוכה בהקשר התרבותי והגיאוגרפי של תקופתה?

ב. מדוע השתמש שאול בביטוי הזה ולמה התכוון?

א. בדימוי מסע הניצחון על ידי שאול (פס' 14) נלקח בהשאלה טקס רומאי אמִתי של תהלוכת ניצחון לאחר קרב מוצלח. הפועל ביוונית "למסע ניצחון" מופיע פעמיים בלבד בברית החדשה ומתייחס לתהלוכת הניצחון שנערכה לכבוד מפקד אשר חזר מנצח מהקרב.

יש לכך ראיות ארכיאולוגיות רבות והתהלוכה נחשבה לפופולרית ביותר בעולם הרומאי.  .Guthrie (2015) מסביר כי סופרים מהעת העתיקה מתארים למעלה משלוש מאות תהלוכות כאלו בעידן האימפריה הרומית. אירוע מסוג כזה ריתק את כל העיר לאירוע.

גולת הכותרת של התהלוכה היה הגנרל אשר בזכותו הוכרע הקרב; כאשר חזר המפקד כמנצח עטור כבוד משדה הקרב, הוא הולבש במחצלות מפוארות והובל במרכבת שְֹרד רתומה לסוסים לבנים ואצילים. ניתן לומר כי כל העיר נסגרה לכבוד התהלוכה והרחוב הראשי בה היה מוקף בקהל רב משני צדדיו.

תהלוכות מסוג זה אם-כן, שיקפו נכוחה את המארג התרבותי של תקופתן (Guthrie, 2015). בתהלוכה צעדו אלפי חיילים ואישים רבי מעלה מהממשל הרומי והיא כללה תמונות (ציורים ואיורים) של מערכות שונות משדה הקרב ושלל (זהב, כסף וכו') אשר נתפס מידי הנכבשים שהובסו במלחמה.

בתהלוכה זו השתתפו גם אסירים משני סוגים מנוגדים זה לזה:

1) אסירים אשר נלקחו בשבי מאותה עיר וממלכה שנכבשה על ידי הרומאים. גורלם של אסירים אלו היה רע ומר; הם בדרך כלל הוצאו להורג בסיומה של תהלוכת הניצחון.

2) מן הצד השני, בתהלוכת הניצחון זכו לקחת חלק גם אותם אסירים אזרחי רומא, אשר שוחררו מיד שוביהם. אסירים אלו היו כעת בני חורין ושבו כגיבורים הראויים לכבוד אלי מולדתם.

ב. נדמה כי שאול ערך שימוש מכוון ומחושב בביטוי ידוע ומוכר עבור קהל היעד שלו. רוצה לומר: האל, במשיח ישוע, הוא המנצח הגדול בתהלוכת הניצחון אשר לה שותף שאול השליח.

"המסע" הזה עבר במקדוניה ולכן נבצר משאול לסור לקורינתוס בראשונה (Guthrie, 2015). שאול השליח רומז כאן הן לניצחונו על אויבי הבשורה והן להצלחת הפצת בשורת-מלכות האלהים ברחבי האימפריה;

הוא חוגג את ניצחון המשיח במידה מרובה לאין שיעור יחסית לאותו מצביא רומאי אשר חזר מנצח מהקרב; למרות – ואולי דווקא מפני – שבניגוד למושא הערצה בתהלוכה, שאול אינו זוכה בחייו לכבוד הארצי המזויף (Barnes, 1980: 822).

לפיכך, כל ביקורת כלפי שאול לאחר שהסביר את הסיבות לכך שלא ביקר אותם כפי שקיווה, כמוהן כביקורת נגד אלוהים. שאול משרת נאמן שפועל על פי הנחיית רוח הקודש.

הדימוי השני: ריחות משני סוגים

גם הדימוי השני אשר בו עושה שאול שימוש, קשור במידה רבה לתהלוכת הניצחון. הכוונה איננה אלא לביטוי היווני  ὀσμὴν, אשר תרגומו באנגלית ,savour ובעברית "ריח" ו"ניחוח".

נראה כי התרגום למילה "ריח" קולע למטרה טוב יותר (מאשר "ניחוח"), מפני שהביטוי ביוונית ὀσμὴν יכול להתפרש כריח טוב או כריח רע, תלוי בהקשר.

המונח "ניחוח" בעברית, מקבל בדרך-כלל קונוטציה חיובית, בדומה למונח היווני εὐωδία (המופיע בפסוק 15). הבחנה זו, בין ה"ריח" (מושג ניטרלי) לבין "ניחוח" (מושג חיובי), מתבררת כחשובה ביותר בטיעונו של שאול, כפי שנראה בהמשך.

בתהלוכת הניצחון צעדו המשתתפים על מצע של פרחים אשר הדיפו ריח ניחוח וזאת במקביל לכלי הקטורת שנישאו על ידי הצועדים והוסיפו אף הם ניחוחות נעימים במהלך האירוע. למעשה, תפקיד הריחות בתהלוכת הניצחון היה כה מכריע, עד אשר Guthrie, בשם Barnett, כותב כי אין להבין את שימושו של שאול בדימוי זה, אלא דרך אספקלריית הניחוחות אשר עלו שם (Guthrie, 2015).

כאמור, במהלך התהלוכה, הופצו הניחוחות לכל עבר על ידי שימוש בפרחים, על ידי כדים אשר הדיפו ריחות נעימים וכמובן, על ידי שריפת קטורת על מזבח האלילים, כך שהעיר כולה התמלאה בענני ניחוחות של בְשׂמִים שונים.

כזכור, נותן שאול תודה לאלוהים, המוביל את המאמינים במסע הניצחון במשיח ומפיץ דרכם את ריח דעתו בכל רחבי תבל. במסע הזה הכיבושים של בשורת המשיח, דעת אלהים מופצת לכל עבר, בדומה לניחוחות אשר נִדפו במהלך התהלוכה לכבוד הגנרל ששב כמנצח עטור כבוד מהקרב; ניחוח הבשורה עולה כמנחה רצויה מלפני ה', ממש כשם שריח הקטורת הנעים את זמנו של חתן השמחה בתהלוכת הניצחון (Barnes, 1980: 822).

שאול מדמה עצמו אם-כן כנושא כלי הקטורת בתהלוכת הניצחון המפיצים ריח ניחוח לאל; בשורת המשיח עצמה היא הריח.

כאשר שאול מתהלך בעולם, כחלק מהשירות שלו, ריח הניחוח של הבשורה מופץ על ידו לכל עבר. בפס' 15 נעשה שימוש בביטוי εὐωδία, שמשמעותו ריח טוב – ניחוח. ובפס' 16 חוזר הביטוי ὀσμὴ מפס' 14, אשר יכול להתפרש כריח טוב או רע, תלוי בהקשר.

כפי שהזכרנו קודם לכן, בתהלוכת הניצחון השתתפו מצד אחד, אסירים אשר נלקחו בשבי על ידי צבא הרומאים ועשו דרכם אל מוות צפוי; ומצד שני, שבויים רומאיים אשר שוחררו מן השבי וכעת זכו לכבוד מהקהל אשר חזה בתהלוכה. כמובן כי כולם היו חשופים לריחות העזים אשר הופצו מכל עבר.

שאול משתמש אפוא במונח הניטרלי ὀσμὴν (פס' 14, 16) בצורה מחושבת להפליא:

למרות כי מדובר בריח המופק מפרחים, בשמים וקטורת ולכן לכאורה אמור להיות חיובי, עבור האסירים הצפויים למוות מדובר ב"רֵיחַ מָוֶת לַמָּוֶת";

אולם בעבור האסירים הרומאיים אשר שוחררו מן השבי וכעת זכו לחגוג את חירותם, מדובר ב"רֵיחַ חַיִּים לַחַיִּים" (Guthrie, 2015).

בשימוש המטאפורי של מסע הניצחון הרומאי, מבקש שאול להטמיע כי עבור הלא מאמינים (לרבות מורי השקר ואלו אשר רודפים אותו), הריח הנודף מהפצת הבשורה אינו טוב ואינו לחיים; אדרבא, זהו "רֵיחַ מָוֶת לַמָּוֶת" (תרגום דליטש).

אולם עבור המאמינים, זהו ניחוח טוב של חיים, ככתוב: "רֵיחַ חַיִּים לַחַיִּים"; המאמינים במשיח מושווים אפוא לאזרחים הרומאים שניצלו מן השבי וכעת צועדים בתהלוכת הניצחון בראש מורם, כאנשים משוחררים וחופשיים – עבור אלה, אכן מדובר בריח ניחוח טוב לחיים.

יישומון:

איזה ריח אנו מדיפים בכל הקשור לחיינו המשיחיים?

האם שירותנו הינו שירות נאמן לאלוהים?

האם אנו מנצלים כל דלת פתוחה לחלוק את הבשורה?

האם אנו פועלים ועושים על פי לחץ חברתי? או על פי הנחיית אלוהים?

האם חיינו המשיחיים מתבטאים גם בתור בסופר? בנהיגה בכביש? בשירות המילואים? ביחס עם שכנינו?

בסוף הפסוק, מדגיש שאול כי איש אינו ראוי לכך מטעם עצמו; שהרי מי יכול להיות ראוי לשירות שכזה? רק במשיח ניתן אפוא להיות כשיר וראוי לכך (Guthrie, 2015).

שאול, אסיר המשיח (פילימון א' 1), צועד כעת בתהלוכת הניצחון של הבשורה כאחד האסירים. כמו העבדים אשר שוחררו על ידי הרומאים וכעת צועדים בתהלוכה כאזרחים חופשיים, כך גם שאול והמאמינים בישוע משוחררים מעבדות החטא והרשעת התורה, מפיצים את הבשורה כחלק הארי של השירות האותנטי אשר לו הם זכו להיות שותפים.

בדומה לניחוח הקטורת אשר הופץ במסע הניצחון, דעת המשיח מופצת על ידי האסירים המשוחררים בכל קצוות החלד.

כאמור, שאול השליח עשה שימוש בשני דימויי מפתח מהתרבות הרומאית: 1. מסע/תהלוכת הניצחון

  1. ריח הניחוח.

כאשר מאחדים את שני הדימויים מתקבלת התמונה השלמה;

ראשית, התנצל שאול בפני הקורינתיים על כך שנאלץ לעבור במקדוניה ולא סר אליהם בראשונה. הוא הצדיק זאת באומרו כי הוא למעשה שבוי  אלהים בתהלוכת הניצחון המפיצה את בשורת המשיח ברחבי היבשת. הוא הולך היכן שהאדון מוביל אותו ואינו קובע את המסלול.

שנית, בעזרת הדימוי של ריח ניחוח הקטורת העולה במהלך התהלוכה, ביקש שאול להדגיש שוב כי חלק בלתי נמנע מהפצת הריח הנידף  מהשירות האותנטי טומן בחובו התנגדות, סבל, צער ומוות.

לכן מדגיש שאול כי ריח דעת האלוהים, המופץ על-ידי הבשורה, הוא ריח ניחוחו של המשיח "בְּתוֹךְ הַנּוֹשָׁעִים וּבְתוֹךְ הָאֹבְדִים; לָאֵלֶּה רֵיחַ מָוֶת לַמָּוֶת וְלָאֵלֶּה רֵיחַ חַיִּים לַחַיִּים" (פס' 15-16).

דהיינו, תוך שימוש בשני הדימויים לעיל, מסביר שאול, הן מדוע השתוקק להגיע למקדוניה (לראות את טיטוס ולשמוע ממנו אודות מצבם של הקורינתיים); והן מדוע אין להתפלא על כך שאחת מתופעות הלוואי השכיחות ביותר של הבשורה היא התנגדות אקטיבית.

יפה עשה Harris (1977),[23] כאשר השווה את דברי שאול בפס' a16 לאמרה ידועה של חז"ל: "מה הדבורה הזו, דובשה לבעלה ועוקצה לאחרים. כך הן דברי תורה, סם חיים לישראל וסם המוות לעובדי כוכבים".

לדידו של Harris, כשם שציות או חוסר ציות לתורה גררו השלכות קוטביות, כך גם קבלת הבשורה או דחייתה גוררות אחריהן תוצאות הרות גורל, ככתוב: "לָאֵלֶּה רֵיחַ מָוֶת לַמָּוֶת [קרי, דחייה] וְלָאֵלֶּה רֵיחַ חַיִּים לַחַיִּים [דהיינו, קבלה]".[

סיכום

לדעתו של Guthrie (2015), הסיפא של פסוק 16 (καὶ πρὸς ταῦτα τίς ἱκανός, "וּמִי־זֶה רָאוּי לְכָךְ") הנועל את הקטע על תהלוכת הניצחון וריח הניחוח, למעשה טומן בחובו את תמצית האיגרת כולה.

רוצה לומר, השאלה 'מי ראוי לכך' מהווה את משפט המפתח של הקור"ב;

שאול מבקש למתוח קו ברור בין השירות האותנטי שלו לבין השירות השקרי המחבל בקהילת הקורינתיים ועלול להובילם לאבדון.

אלוהים – אשר קרא את שאול להכריז את הבשורה בעולם, לחגוג את תשועת המשיח בכוח רוח הקודש ולהקים את קהילתו ככלה מקושטת לפני בעלה – אותו האלוהים, דוחק בשאול לצאת חוצץ כנגד מורי השקר המבשרים "יֵשׁוּעַ אַחֵר… "רוּחַ אַחֵר… "אוֹ בְשׂוֹרָה אַחֶרֶת" (קור"ב י"א 4).

והתשובה לשאלה החשובה, אשר כאמור, נושאת את כל כובד משקלה של האיגרת על כתפיה, איננה אלא: "לֹא שֶׁכְּשֵׁרִים אֲנַחְנוּ מֵעַצְמֵנוּ לָדִין, כִּי כִשְׁרוֹנֵנוּ מֵאֵת הָאֱלֹוהִים" (ג' 5).

כאשר אנו חיים על פי רצון אלוהים, תמיד יהיו אלו שיתנגדו ואחרים שיסכימו. זהו אופי החיים בעולם הנתון להשפעת שר העולם הזה.

במקום להתרגש מתגובות אנשים, עלינו להתמקד באדון ולוודא שכל מעשינו, תגובותינו, יחסינו לזולת וניהול זמנינו, אכן מכבדים את האדון ונחשבים בעיניו – ריח ניחוח.

בסופו של דבר, אנו השבויים המשוחררים הצועדים במצעד הניצחון של האדון ישוע. זו זכות גדולה ועליונה להיות עימו ולחיות חיים על פי הדרכתו.

מי אתה במצעד הניצחון?

האם אתה שבוי הדוחה את הבשורה ועתיד להיזרק לאגם האש או שבוי ממאסר החטא שכעת חווה שחרור בגלל כפרת האדון?

האיגרת השנייה אל הקורינתיים מהווה אפוא איגרת פסטורלית במלוא מובן המילה; האיגרת עוסקת בעניין סמכותו של השליח – הרועה או זקן הקהילה – אל מול חברי הקהילה.

בניגוד לאיגרותיו האחרות של שאול, הקור"ב מציגה מסמך אישי ביותר, בו חושף עצמו השליח למאבקיו החיצוניים והפנימיים ולמאוַויים אשר אותם חווה (למשל, פרק א' 8-14, ב' 1-11, ד' 7-17, ה' 11-16,  ו' 4-10, ז' 2-11, י' 12-18, י"א 5-9, 16-31, י"ב 2-11).

ניכר על האיגרת, כי שאול כתבה בדם, בדמעות ובאהבת אלהים; במקום להלאות את הקורינתיים בתיאולוגיה ובתוכחה, הוא שופך את ליבו בפניהם בטון כזה שהאיגרת כמעט נראית כמו יומן אישי. האיגרת כה אישית, עד כי שאול אינו טורח לכתוב מהי תורת השקר של אותם מורים ולמעשה, אף אינו מזכיר את המונח "מורי שקר" באופן ישיר אלא מתייחס אליהם ברמיזה בלבד; כאילו רוצה לומר: אנו מתנהגים כך ולא כמו, אתם יודעים מי… (לדוגמא, פרק ג' 7-18, ד' 5, ז' 1-4, י' 12-18, י"א 5, 13-15, 22-23[27]).

יש לזכור כי כאשר מחבר שאול את האיגרת, הוא למעשה מתמודד עם משבר בקהילה בשלט רחוק, בהתכתבות. באופן כללי, ניתן לחלק אפוא את פנייתו לקהילה לשלושה נדבכים מרכזיים:

  1. שאול מפציר בקורינתיים לדבוק בבשורה אשר הכריז ולא לסור למשמעת מורי השקר – הרטוריקנים המקצועיים הרודפים אחר כוח, כסף וכבוד מאנשים (פרקים י'-י"א);
  2. הוא מתנצל ומסביר להם מדוע נאלץ לבקר במקדוניה במקום לבוא אליהם בראשונה (הסיבה כאמור, למען הפצת הבשורה כחלק מתהלוכת הניצחון במשיח, פרק ב' 14-16);
  3. הוא מבקש מהם להכין עצמם לקראת בואו הקרב – במטרה לאסוף כספים עבור קדושי ירושלים (פרקים ח'-ט').

אם בפתיחת איגרתו הראשונה לקורינתיים, אמר שאול כי המשיח הצלוּב מהווה אבן נגף וסכלות עבור העולם הזה (א' 18-28), הרי שבאגרת השנייה הוא מתרכז בכך שגם לפן התרבותי השפעה רבה על אופי הבשורה;

מחד גיסא, הוא אינו מוכן לשחק לפי כללי התרבות כאשר הם סותרים את עיקרי הבשורה ואת מהות השירות האותנטי; מאידך גיסא, ראינו כיצד בפרק ב' 14, עורך שאול שימוש מחושב בשני דימויים (מסע הניצחון וריח הניחוח) הנחשבים לנכסי צאן ברזל של התרבות היוונית-רומאית.

באופן מטאפורי, מנצלם שאול לטובת חידוד המסר אשר ברצונו להעביר לקורינתיים ואף מצליח לפגוע בשתי ציפורים במכה אחת; הן להתנצל על עיכוב הגעתו לקורינתוס והן לחדד את השלכותיו של השירות האותנטי – תשועה הכרוכה בסבל והקרבה עבור המאמינים; מוות וכיליון לאובדים (פס' 15-16).

[1] קור"ב א 15-16.

[2] קור"א ה 1-8 – בתחום המוסרי, ו 1-8, שנאת חינם, קור"א ז – מבולבלים בנוגע למוסד הנישואין, פרק ח – גאוותנים, פרק י"א – מבזים את  סעודת האדון, פרק י"ב – מבולבלים בנוגע למתנות הרוח.

[3] מע"ש ט 15, כ"ב 15.

[4] קור"א ט"ז 9, אל הקולוסים ד 3, התגלות ג 8.