איוב פרק י

 

אמנם עברנו לפרק חדש, אך החלוקה הזו היא שרירותית בעליל, ללא כל קשר לתוכן. איוב נמצא באמצע נאומו השני.

זיכרו: עיקר טענתו של בלדד לאיוב בפרק ח היא: "האם אלוהים יעוות משפט? בוודאי שלא! לכן האשמה היא בך איוב, תפשפש במעשיך!"

 

כעת איוב אומר בפסוק 1:

1 נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי, אֶעֶזְבָה עָלַי שִׂיחִי;

          אֲדַבְּרָה בְּמַר נַפְשִׁי.

 

"נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי." — "נמאס לי מהחיים האלה. ידידיי, אתם זוכרים שאשתי אמרה לי לפני כמה ימים: 'בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת' (ב 9)? — זה בדיוק מה שאני עומד לעשות עכשיו: אֶעֶזְבָה עָלַי שִׂיחִי [ו]אֲדַבְּרָה בְּמַר נַפְשִׁי. — ז"א אתן למילים 'לרוץ חופשי', כפי שמרירות לבי מכתיבה לי לדבר."

"עד כה ביקשתי כי אלוהים 'יָסֵר מֵעָלַי שִׁבְטוֹ, וְאֵמָתוֹ אַל תְּבַעֲתַנִּי' (ט 35-34). אמרתי כי רק אז, כשלא אצטרך לפחד ממכה נוספת, 'אַדַבְּרָה וְלֹא אִירָאֶנּוּ.' — אבל כעת התגברתי גם על הפחדהזה. הרי 'נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי' — כבר לא אכפת לי למות."

 

"לכן אפנה עכשיו לאלוהים בטענותיי" (פסוק 2):

          אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ:

          "אַל תַּרְשִׁיעֵנִי! הוֹדִיעֵנִי עַל מַה תְּרִיבֵנִי."

 

"אַל תַּרְשִׁיעֵנִי! — אלוהים, לפני שאתה מוציא עליי פסק דין שאומר 'אשם!', הוֹדִיעֵנִי עַל מַה תְּרִיבֵנִי. — תודיע לי לפחות במה אתה מאשים אותי."

 

פסוק 3:

          הֲטוֹב לְךָ כִּי תַעֲשֹׁק?

          כִּי תִמְאַס יְגִיעַ כַּפֶּיךָ, וְעַל עֲצַת רְשָׁעִים הוֹפָעְתָּ?

 

"אלוהים, הֲטוֹב לְךָ כִּי תַעֲשֹׁק? — הייתכן כי תצמח לך איזושהי תועלת מכך שאתה עושק ומדכא אותי? או שמא זה נותן לך להרגיש טוב?"

"הייתכן כִּי תִמְאַס יְגִיעַ כַּפֶּיךָ? — אלוהים, קשה לי להאמין שקודם אתה יוצר אותי בידיך האוהבות  — ואחר כך אתה דוחה אותי בגועל־נפש."

"הֲטוֹב לְךָ כִּי … עַל עֲצַת רְשָׁעִים הוֹפָעְתָּ? — אלוהים, זה נראה כאילו אתה בצד של הרשעים! אם אתה עושק את הצדיק ומואס בו, הרי הרשע יחשוב שאתה מסכים עם מה שהוא עושה.

 

פסוקים 7-4:

4 הַעֵינֵי בָשָׂר לָךְ?  אִם כִּרְאוֹת אֱנוֹשׁ תִּרְאֶה?

          5 הֲכִימֵי אֱנוֹשׁ יָמֶיךָ?  אִם שְׁנוֹתֶיךָ כִּימֵי גָבֶר?

          6 כִּי תְבַקֵּשׁ לַעֲוֹנִי,  וּלְחַטָּאתִי תִדְרוֹשׁ?

          7 עַל דַּעְתְּךָ כִּי לֹא אֶרְשָׁע,  וְאֵין מִיָּדְךָ מַצִּיל.

 

בניסיונותיו של איוב למצוא תשובה לשאלתו, "למה זה קורה לי?" הוא מגיע כעת לאפשרות נוספת: הוא אומר: "אולי ייסוריי הם דרך של אלוהים 'לבקש את עווני ולדרוש את חטאתי' (פס' 6)". במילים אחרות: "אולי אלוהים נותן לי לסבול כדי לגרום לי להתוודות על חטא שהסתרתי ממנו."

אך בשתי השאלות הרטוריות שבספוקים 5-4 הוא בעצם עונה לעצמו:

  • "לאלוהים אין'עֵינֵי בָשָׂר'. הוא לא רואה "כִּרְאוֹת אֱנוֹשׁ". — א־שמואל טז 7 מלמד כי"יהוה יִרְאֶה לַלֵּבָב", דהיינו, אלוהים רואה את אשר בלב. ממנו לא נוכל להסתיר כלום.
  • "אלוהים גם לא לחוץ בזמן. זמנו לא קצוב'כִּימֵי אֱנוֹשׁ' ו'כִּימֵי גָבֶר'. הוא לא חייב להביא לאור ולהעניש כל חטא קטן שלי מיד. אם הוא מחליט לדחות את שפיטת חטאי עד ליום המשפט האחרון, הצדק עדיין יעשה."

 

         איוב בוודאי ידע שיבוא יום המשפט של אלוהים שבו יתגלו כל הסודות שבני אדם מנסים להסתיר היום. את העיקרון הזה מלמד גם שאול השליח כשהוא אומר (א־קורינתים ד 5): "לָכֵן אַל תִּשְׁפְּטוּ דָּבָר בְּטֶרֶם עֵת, עַד כִּי יָבוֹא הָאָדוֹן אֲשֶׁר גַּם יוֹצִיא לָאוֹר אֶת תַּעֲלוּמוֹת הַחֹשֶׁךְ וְגַם יְגַלֶּה אֶת מַחְשְׁבוֹת הַלֵּב. אָז תִּנָּתֵן הַתְּהִלָּה לְכָל אִישׁ מֵאֵת הָאֱלֹהִים."

 

ואז, בפסוק 7, איוב נותן תשובה חד־משמעית לשאלה שמא הוא אולי עובר תהליך של "חקירה תחת עינויים". הוא אומר לאלוהים:

"עַל דַּעְתְּךָ כִּי לֹא אֶרְשָׁע. — אתה יודע כי איני רשע. אני משוכנע בכך, כי הרי ראייתך לא מוגבלת כמו זו של בני אדם. אתה רואה ויודע הכול."

"וְאֵין מִיָּדְךָ מַצִּיל. — אלוהים, אתה גם לא לחוץ בזמן. לך יש את כל הזמן שבעולם, ואף חוטא לא יצליח להתחמק ממשפטך."

"לכן, אלוהים, התיאוריה של 'חקירה תחת עינויים' אינה מסבירה את ייסוריי. הדבר היה סותר את כל מה שאני יודע על הטבע האלוהי שלך. — ובכן, למה זה קורה לי בכל זאת?"

 

חוויתו של איוב היא מנת חלקם של אנשים רבים. איוב סובל לדעתו ללא צדק ומבלי שהוא יודע את תכלית סבלו. הדבר מזעזע את הבנתו על אודות אלוהים ודרכי פעולתו? אמונתו של איוב עוברת את המבחן הגדול ביותר שאדם כלשהו חווה ועמד בו.

לעתים אנו עדים למצבים שכאלו. אנו עדים לאירועים קשים המכלים את חיי הצדיק והרשע כאחד: השואה בגרמניה הנאצית, אסונות טבע הגוזלים את חייהם של מאות אלפי אנשים, מכות הבאות על קהל רב המורכב מתמימים ואשמים.

מחזות שכאלו מעלות שאלות, תהיות וספקות בלב המאמינים לגבי צדקתו ויושרו של אלוהים. המקרים של איוב ואחרים בכתבי הקודש נועדו ללמד אותנו לבטוח באלוהים בכל מקרה ולא לפקפק בצדקתו, בטוהרו ובקדושתו, גם אם אין לנו צל של רמז לגבי תכלית האסון. אלוהים חפץ באלה שבוטחים בו בכול ושאין בלבם כל ספק לגבי טוהרו וקדושתו בכל פעולותיו, יהיו אשר יהיו.

 

גם ישעיהו הנביא ראה וחווה אסונות ומצבים קשים. אלוהים העניק לו מנה של אמת שעודדה את נפשו (ישעיהו נה):

1 הוֹי כָּל צָמֵא, לְכוּ לַמַּיִם; וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף, לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ; וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב. 2 לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם, וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה? שִׁמְעוּ, שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב, וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם. 3 הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי, שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם; וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם, חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים.

4 הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו, נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים. 5 הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא, וְגוֹי לֹא יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן יהוה אֱלֹהֶיךָ, וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, כִּי פֵאֲרָךְ.

6 דִּרְשׁוּ יהוה בְּהִמָּצְאוֹ; קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב. 7 יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו, וְיָשֹׁב אֶל יהוה וִירַחֲמֵהוּ, וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ. 8 כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם יהוה. 9 כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ, כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם.

10 כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב, כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ, וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ, וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל — 11 כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי: לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם, כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו.

12 כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן, הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה, וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף. 13 תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ, וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס; וְהָיָה לַיהוה לְשֵׁם, לְאוֹת עוֹלָם, לֹא יִכָּרֵת.

 

ישעיהו מלמד אותנו כי כל מה שאלוהים עושה בבריאה נעשה עם תכלית. גם אם נראה לנו כי הדבר מיותר או אינו תואם להבנתנו, אל לנו לפקפק באלוהים, בריבונותו ובחכמתו. הבעיה היא ביכולת הבנתנו ולא בחכמתו הריבונית של אלוהים.

כל אשר נעשה תחת השמש נעשה על פי תכניתו המושלמת של אלוהים. לכן, הבה נבטח באלוהים מושיענו ונשאף להיות כלים של כבוד בתכניתו המופלאה, גם אם חלקנו בשירות אלוהים אינו מלא בתענוג.

 

בפסוקים 8 ואילך איוב מתאר את הטובות שעשה עמו אלוהים בעבר. לאחר מכן הוא שואל את עצמו בתמיה: "מדוע אלוהים ברא אותי, שמר עליי ועשה עמי כל כך הרבה חסדים אם התכוון מראש להביא עליי את כל הרעות האלה? איך אלוהים אוהב ונפלא המשקיע כל כך הרבה אהבה וחום בייצור שברא, לבסוף הורס אותו ושובר אותו עד כי יהיה שבר כלי חסר ערך?"

 

פסוק 8:

"אלוהים, זה לא מסתדר לי כי…

 

מצד אחד 'יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי יַחַד סָבִיב.' — מצד אחד אתה השקעת כל כך הרבה אהבה, מחשבה וחכמה בבריאתי — בראת אותי מושלם 'יַחַד סָבִיב' — דהיינו מושלם מכל הכיוונים ומכל הבחינות,

ומצד שני פשוט 'תְּבַלְּעֵנִי' (תשחיתני), ואני אפילו לא יודע מה הסיבה."

 

שים לב שאיוב משתמש בדיוק במילה שאלוהים עצמו בחר כשהוא האשים את השטן באמרו: "אתה הסתת אותי נגד איוב וגרמת לי 'לְבַלְּעוֹ חִנָּם' (ב 3)."

 

ובכן אלוהים, אני יודע שאתה אוחז בחכמה ולכל דבר בבריאה יש תכלית נפלאה — אך מה שמתגלה לנגד עיניי, ובמיוחד בחיי האישיים, עומד בסתירה גמורה למה שאני יודע עליך.

איזו תכלית יש בבריאתי עבורך ובפינוק הרב שהענקת לי מאז יום הולדתי, אם כעת אתה לוקח את הדבר הנפלא שבראת ופינקת ומנפץ אותו לרסיסים?

האם, חס וחלילה, עליי לחשוב שאלוהים מאס בבריאתו או מקבל סיפוק מהרס כליו שברא לתהילה? הייתכן שאלוהים ברא את האדם לתכלית של התעללות ביציריו? האם מכך מתענג אלוהים?

 

אלוהים לימד את ירמיהו הנביא לקח חשוב (ירמיהו פרק יח). הוא לימד אותו כי לא כל האנשים נבראו לתכלית זהה. ישנם כאלה שנבראו לתכלית של כבוד ואחרים לתכלית אחרת (רומים יט 23-19).

אך איוב טוען כעת שהוא טופל עד כה ככלי יקר לתכלית של כבוד, והנה אלוהים משנה את תכלית הכלי הזה ומייעד אותו לעונש ובושה — וזאת ללא צדק, ללא עוול מצדו של איוב.

 

■         טענתו של איוב מעמידה את צדקתו של אלוהים במבחן.

 

בפסוק 9 איוב מדגיש את אפסותו ואת זמניותו כאדם:

          "זְכָר נָא כִּי כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי, וְאֶל עָפָר תְּשִׁיבֵנִי."

 

אלוהים, אני יודע ומכיר בעובדה שנוצרתי מעפר, ואל עפר אשוב (בראשית ג 19). מה שאיני מבין הוא התכלית שביצירת כלי למופת למען שמך, ואז — בשיא התנהגותי המפארת את שמך — אתה מנפץ את הכלי הנפלא (מביא עליי צרות ואסונות ומוחק את משפחתי) — כאילו היה כלי מושחת, ומחזירו לעפר.

אלוהים אדירים, אז לאיזו תכלית בראת אותי? מדוע יצרת אותי אם אין טעם לחיי?

שוב עלינו לזכור שאיוב לא ידע את התכלית לסבלו, וגם לא ידע שהוא עתיד להבריא ולחיות חיים ארוכים מלאי אושר ועושר (ראה פרק מב).

איוב שאף לסיים את חייו כשהוא מהווה עדות ללא דופי לכבוד אלוהים, ולא כדוגמה ומשל לאחרון הפושעים — כפי שהיה כעת בעיני הסובבים אותו.

 

דברי איוב צריכים לעמוד לנגד עינינו כל העת: מעפר באנו ואל עפר נשוב. האמת הזו צריכה ללמדנו להישאר ענווים ותמיד לזכור שאנו כלים ביד אלוהים, ולא מעבר לכך. כעפר אשר ניתן לו נשמה, עלינו להודות לאלוהים על כל יום שהוא נותן לנו. אל לנו לקחת טובה כלשהי כמובנת מאליה.

 

את העובדה שהשליטה בחיים איננה בידינו מדגיש גם יעקב (ד 15-14):

14 אֵינְכֶם יוֹדְעִים מַה יֵּלֵד יוֹם. מַה הֵם חַיֵּיכֶם?

          הֲלֹא אֵד אַתֶּם, הַנִּרְאֶה לְרֶגַע וְאַחַר כָּךְ נֶעְלָם.

15 רָאוּי הָיָה שֶׁתֹּאמְרוּ:

          "אִם יִרְצֶה יהוה נִחְיֶה וְנַעֲשֶׂה כָּזֹאת וְכָזֹאת."

 

אם זכינו לשרת את אלוהים בגוף הזה שנוצר מעפר — אשרנו! גם אם ימינו מלאים בסבל. רק שהסבל בחיינו לא ינבע מחטא פתוח או פשע.

 

בפסוקים 12-10 איוב מדגיש את עצמת ידו ומעורבותו המיוחדת של אלוהים בבריאת כל אדם.

מטרת הפסוקים שוב לנסות ולהבין: איך ייתכן שהשקעה כל כך אדירה בחיי אדם כמו של איוב, המפארת את אלוהים ברמות שבני אדם אחרים לא עשו, נזרקת לפח כאילו הייתה מוצר רע ומקולקל?

 

10 הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי, וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי.

          11 עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי, וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשֹׂכְכֵנִי.

          12 חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי, וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי.

 

איוב אינו מלמד אותנו או את רעיו שבאו לנחמו כיצד לייצר גבינה מחלב. את זאת הם ידעו היטב.

בדרך של סמל מזכיר לנו איוב איך יוצר אלוהים את האדם:

האדם מתחיל כנוזל העובר מן האב אל האם. שם, בתוך האם, פוגש הזרע השוחה בנוזל את הביצית. לאחר מפגש הזרע עם הביצית, נוצרים חיים חדשים, עצמאיים, המתבטאים ביצירת גוף אדם מוצק.

"תַּקְפִּיאֵנִי" — במובן של הפיכת חומר נוזלי למוצק, ולאו דווקא "הקפאה" על־ידי הורדת הטמפרטורה.

"עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי." — מה שנוצר מן הנוזל והביצית אינו גדל להיות גוש מוצק חסר צורה, חסר תכלית או ללא יופי. הוא מקבל עיצוב נפלא מאלוהים כדי שייראה כאדם — בצלמו וכדמותו של אלוהים עצמו (בראשית א 26).

"…וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשֹׂכְכֵנִי." — הגוף זוכה להתכסות בעור, בשר, עצמות וגידים. יצרת אותי כעין מקלעת ואריג (תהילים קלט 13).

ניתן להפנים טוב יותר את דבריו של איוב כאשר מביטים על תמונת גוף האדם ללא העור המכסה את מרכיבי הגוף. חיבור הגידים והשרירים יחד עם העצמות והבשר אכן נראים כמעשה מחשבת של מופת.

 

"חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי." — ולאחר שיצרת אותי במלאכת מחשבת שכזו, נתת לי חיים. לא נתת לי חיים וזנחת אותי לגורלי, אלא "חֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי."

הענקת לי מאהבתך, "וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי."

          פירוש א: חיי נשמרים על פי הוראתך, מצוותך.

          פירוש ב: נפשי שומרת את מצוותיך והוראותיך.

(פירוש ב נראה מתאים יותר)

 

בפסוק 13 איוב חוזר לתאר את מצבו בהווה.

          וְאֵלֶּה צָפַנְתָּ בִלְבָבֶךָ; יָדַעְתִּי כִּי זֹאת עִמָּךְ.

 

"וְאֵלֶּה" — מה שאומָר בפסוק הבא — היו כבר ידועים לך וצפונים (נסתרים) בלבבך כשבראת אותי.

איוב אומר במרירות: "אלוהים, אמנם אתה הסתרת ולא גילית לי את אשר בלבבך, אבל בסופו של דבר 'יָדַעְתִּי כִּי זֹאת עִמָּךְ.' כעת נודעו לי מחשבותיך." — ומה נודע לאיוב, לפי דעתו?

          א.       שאלוהים ברא את האדם כדי להרע לו;

          ב.       שאלוהים מסתיר מהאדם כיצד הוא עתיד לנהוג בו,

אך לאלוהים הכל גלוי מן ההתחלה.

"אני מבין שכל אשר מתרחש בחיי כעת אינו הפתעה עבורך, אלוהים. הכל היה חלק מהתכנון שלך כבר מראשית."

 

בפסוק 14 איוב מפרט את הדברים שהיו, לפי דעתו, צפונים בלבו של אלוהים עוד מבראשית:

          אִם חָטָאתִי וּשְׁמַרְתָּנִי; וּמֵעֲו‍ֹנִי לֹא תְנַקֵּנִי.

כבר כאשר יצרת אותי תכננת להיות כשומר חטאיי — אורב להם — ו"לֹא תְנַקֵּנִי". כאשר אני חוטא אתה שומר אותי שלא אמלט מעונש.

 

פסוקים 17-15:

          15 אִם רָשַׁעְתִּי, אַלְלַי לִי — וְצָדַקְתִּי, לֹא אֶשָּׂא רֹאשִׁי;

          שְׂבַע קָלוֹן וּרְאֵה עָנְיִי.

          16 וְיִגְאֶה כַּשַּׁחַל תְּצוּדֵנִי, וְתָשֹׁב תִּתְפַּלָּא בִי.

          17 תְּחַדֵּשׁ עֵדֶיךָ נֶגְדִּי, וְתֶרֶב כַּעַשְׂךָ עִמָּדִי;

          חֲלִיפוֹת וְצָבָא עִמִּי.

 

"אִם רָשַׁעְתִּי, אַלְלַי לִי." — אם חטאתי, אבוי לי! אני יודע שאחטוף על ראשי מכה ניצחת.

"וְצָדַקְתִּי, לֹא אֶשָּׂא רֹאשִׁי…" — אך מה יקרה אם אלך בדרך התמימות? מה אם לא אתגאה ולא 'ארים את ראשי'? האם חיי וגורלי יהיו שונים?

כנראה שלא, כי אם "שְׂבַע קָלוֹן וּרְאֵה עָנְיִי." — גם אם אלך בדרך הצדק לא ארגיש כל הבדל בחיי, כי גם אז אזכה למכת ידך. אתה תשׂביע אותי בקלון (בושה), וכל מה שאראה הם עינויים. במילים אלו איוב רומז כי כך למעשה מתרחש בפועל בחייו.

גם אם אהיה צדיק, לא אוכל ללכת בראש מורם אל מול מאשימיי, כי מכותיך כביכול "מוכיחות" להם כי אני אשם לפניך. — איוב ממשיך לתאר את תסכולו ובדרך זו מציג את אלוהים כעריץ הפועל מתוך מניעים פסולים וחסרי צדק.

 

פסוק 16:

          וְיִגְאֶה, כַּשַּׁחַל תְּצוּדֵנִי; וְתָשֹׁב תִּתְפַּלָּא בִי.

 

"וְיִגְאֶה…" — ואם יתרומם ראשי לרגע,

"כַּשַּׁחַל תְּצוּדֵנִי" — כאריה תצוד אותי,

"וְתָשֹׁב תִּתְפַּלָּא בִי." — ותחזור ותפליא בי את מכותיך.

 

פסוק 17:

          תְּחַדֵּשׁ עֵדֶיךָ נֶגְדִּי, וְתֶרֶב כַּעַשְׂךָ עִמָּדִי;

          חֲלִיפוֹת וְצָבָא עִמִּי.

 

"תְּחַדֵּשׁ עֵדֶיךָ נֶגְדִּי." — כמו בעל דין עיקש, אתה לא תניח לי ותעמיד נגדי עדים חדשים כל העת שיעידו על רוע מעשיי. לפיכך אתה מביא עליי כל העת עונשים נוספים וחדשים (דברים יז 7) — ירבה כעסך עליי.

"…וְתֶרֶב כַּעַשְׂךָ עִמָּדִי." ("כַּעַשְׂךָ" = הכעס שלך) — בכל פעם שאתה שומע "עדות" שכזו, אתה כועס עליי עוד יותר.

"חֲלִיפוֹת וְצָבָא עִמִּי." — העדים המתחדשים כל העת והמעידים על חטאיי דומים לגדודי צבא: כל העת עולים תגבורות חדשות ("חֲלִיפוֹת") לחזית. — ומהי החזית? — חיי העלובים המלאים במכות מאלוהים.

בדרך זו איוב מדמה את אלוהים כשליט שאינו נותן טעם לחיי נתיניו. — אוי לחברה שבה אין גמול ראוי לצדיק. אוי לחברה שבה הצדיק מרגיש שאין כל טעם להמשיך בחיי צדק.

 

בפסוקים 17-14 איוב מסיק מסקנות אומללות ביותר בגלל שהוא אינו יודע את הסיבה לסבלותיו. הקורא שורות אלה (בלי אותה הצצה מאחורי הקלעים שניתנה לנו בפרק א) עלול להסיק שאלוהי התנ"ך אינו שונה מאלילי המיתולוגיה היוונית, חס וחלילה!

איוב אינו מאשים את אלוהים כי כך הוא, אך התמונה הניצבת לעיניו ולעיני אנשים שעוקבים אחר המתרחש עם איוב, יוצרת את התחושה שאלוהים אינו שונה מאלילי העמים. — אך יש דבר אחד שיכול לשנות רושם זה: התערבותו של אלוהים והסבר המצב מנקודת מבטו.

לאור הכרתי את איוב מן הכתובים, נראה לי שבדרכו זו איוב מנסה להניע את אלוהים להפסיק את שתיקתו, להתערב מידית ולהסיר את ענן האשמה שמרחף ללא צדק מעל ראשו.

איוב כאילו זועק לאלוהים: "אנא הוכח את תומתי! אלוהים אדירים — גם צדקתך עומדת כעת במבחן!"

 

בפסוקים 22-18 איוב מגיע למסקנה קשה לאור הנאמר עד כה.

 

18 וְלָמָּה מֵרֶחֶם הֹצֵאתָנִי? אֶגְוַע וְעַיִן לֹא תִרְאֵנִי.

19 כַּאֲשֶׁר לֹא הָיִיתִי אֶהְיֶה; מִבֶּטֶן לַקֶּבֶר אוּבָל.

20 הֲלֹא מְעַט יָמַי וַחֲדָל; וְשִׁית מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה מְּעָט.

21 בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְלֹא אָשׁוּב, אֶל אֶרֶץ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת,

22 אֶרֶץ עֵפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל, צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים,

          וַתֹּפַע כְּמוֹ אֹפֶל.

 

פסוק 18:

"לָמָּה מֵרֶחֶם הֹצֵאתָנִי?" — מדוע הוצאתני מרחם אמי כשאני חי?

"אֶגְוַע וְעַיִן לֹא תִרְאֵנִי." — מדוע לא הרגת אותי כבר ברגע יציאתי לחיים, כך שאף אחד לא היה זוכה לראות אותי או לחשוב עליי? — מכיוון שבראתני רק כדי לייסרני ולהרעיף עליי את כל מכותיך, הלוואי שלא הייתי בא לחיים אלו מלכתחילה.

 

פסוק 19:

"כַּאֲשֶׁר לֹא הָיִיתִי אֶהְיֶה." — ואם נגזר עליי להיוולד, אז הלוואי שהייתי "מִבֶּטֶן לַקֶּבֶר אוּבָל" — מובל אל הקבר ישירות מן הרחם, ללא צורך להתמודד עם קשיי החיים.

 

פסוק 20:

"הֲלֹא מְעַט יָמַי וַחֲדָל." — ממילא ימי חיי עלי אדמות כל כך קצרים, לכן "שִׁית מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה מְּעָט." — הסר ממני את ידך המכבידה עליי, הקל עליי את כובד העונשים (תהילים לט 14) כדי שאוכל להתאושש מעט.

 

פסוק 21:

          …בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְלֹא אָשׁוּב, אֶל אֶרֶץ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת…

 

פסוק זה מבאר את הסיבה לבקשה שבפסוק 20: אנא, הסר ולו במעט את כובד העונשים והכאב, לפחות לפני שאני הולך למקום משכנם של המתים.

איוב מתאר את ארץ המתים — את השאול — כמקום שממנו לא חוזרים.

האמת היא שאף אדם לא יקום מן המתים באותו אופן שחי לפני שמת:

  • כתבי הקודש מציינים שהנושעים אכן יקומו לתחיה ויזכו לגוף חדש, החסין להשפעת החטא, וימלכו עם ישוע המשיח בממלכתו העתידית;
  • לעומתם, המתים שלא נחשבו לנושעים — ז"א, לא האמינו בישוע כמשיח ואדון מכפר החטאים — יישארו לנצח נצחים בחברת נפשות המתים. הם לעולם לא יקומו לתחייה ממותם הרוחני. הם נידונים לדראון עולם (דניאל יב 3-2), כי הם דחו את ישועת אלוהים שניתנה בדמו המכפר של בן האלוהים, ישוע המשיח.

 

כך או כך, איוב יודע שאף אדם שמת לא יקום באותו גוף ולאותה מסגרת. תקוותו היא שיוכל להמשיך ולפאר את אלוהים בחיים אלו. לכן הוא מבקש, "אַבְלִיגָה מְּעָט."

 

פסוק 22:

          …אֶרֶץ עֵפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל, צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים,

          וַתֹּפַע כְּמוֹ אֹפֶל.

 

איוב ממשיך את המשפט מפסוק 21 כשהוא מתאר את מקום משכנם של נפשות המתים: ארץ השקועה תמיד בדמדומים כהים, כאילו הייתה האופל — החושך — בעצמה ("עֵפָתָה" = לשון פיוט שבא במקום עפה, עיפה, כדוגמת עולתה במקום עולה, ומשמעות עיפה היא חושך [עמוס ד 13]).

"צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים." ­— ארץ זו מלאה בחושך ולכן אין בה כל סדר. היא תוהו ובוהו וערבוביה.

"וַתֹּפַע כְּמוֹ אֹפֶל." — גם אם יופיע שם אור, הוא יהיה כמו אופל. ז"א, החושך שם כה עמוק וכה שולט, עד כי כל אור שיגיע לשם ייבלע על־ידי החושך. — השאול הוא חור שחור גדול ועצום.

 

דבריו של איוב קשים ביותר ומציגים את אלוהים באור שאינו ראוי לו. זאת למרות שאיוב מכיר היטב את אלוהים ויודע שבאלוהים אין כל רע או פסול: "הָאֱלֹהִים אוֹר הוּא וְכָל חֹשֶׁךְ אֵין בּוֹ"(א־יוחנן א 5). איוב מדבר ומגיע למסקנות מוטעות מתוך פענוח הנתונים העומדים לרשותו. הרי אלוהים הסתיר מאיוב את תכלית הצרות.

רגשותינו עלולים להוביל אותנו למסקנות מוטעות לגבי אלוהים וצדקתו (ירמיהו יז 9). לכן, בתור אלה שלומדים מתוך ניסיונו של איוב, עלינו להיצמד לכל מה שאנו יודעים על אלוהים מתוך הכתוב בכתבי הקודש — ולא להסתמך על התנסות אישית או רגשות (משלי ג 8-5).

 

תשובתו של איוב מעוררת את צופר הנעמתי, וזה — בדומה לשאר החברים — אינו חוסך במילות ביקורת על איוב. על כך בפרק יא.