איוב פרק יט

 

תשובת איוב לבלדד

 

חלוקת הפרק:

 

פס' 7-2:       איוב מתלונן על רעיו שרק יודעים להאשים אותו ועל אלוהים שלא עונה לזעקתו;

פס' 20-8:      תיאור הרעוֹת שלדעתו של איוב באו עליו מיד אלוהים;

פס' 22-21:    איוב מתחנן לרחמים מרעיו;

פס' 24-23:    איוב מקווה שסיפורו יישמר לדורות הבאים ושצדקתו תיוודע להם;

פס' 27-25:    איוב יודע שיש לו מושיע, והוא מודע למה שהמושיע יעשה עבורו;

פס' 29-28:    איוב מזהיר את רעיו שבל ימשיכו לשפוט אותו ללא צדק.

 

1 וַיַּעַן אִיּוֹב, וַיֹּאמַר׃

 

פסוק 2:

          עַד אָנָה תּוֹגְיוּן נַפְשִׁי וּתְדַכְּאוּנַנִי בְמִלִּים?

 

כולנו יודעים כמה אפשר לפגוע במילים. עינוי נפשי שנגרם על־ידי מילים יכול אפילו להוביל לתגובות של הגוף: לבחילות, לכאבים ואף לחולי של ממש.

 

■         לדכא במילים — מי מאתנו לא אשם בחטא הזה? אני בטוח כי אף אחד בחדר הזה לא נוהג לדחוף מחטים מתחת לציפורניו של אדם אחר או לקלף את עורו לשם עינוי, אך מה עם מילים שהם כמו דקירה של סכין?

הבעיה היא הקלות שבה אנחנו מוצאים משפטים שגורמים לסובבים אותנו לכאב ולדיכאון. הרי זה כל כך קל לדבר. אבל זכרו כי משפט אחד שאתם פולטים מתוך כעס  — או אפילו רק מתוך חוסר רגישות — יכול לגרום לאדם מולכם לרצות לקבור את עצמו, לאבד כל תקווה או להישאר פגוע וממורמר למשך שנים. — לכן מזהיר אותנו יעקב (ג 9-8):

 

הַלָּשׁוֹן אֵין אָדָם יָכוֹל לְהִשְׁתַּלֵּט עָלֶיהָ; רָעָה הִיא וְחַסְרַת מַעְצוֹר וּמְלֵאָה אֶרֶס מָוֶת. 9 בָּהּ מְבָרְכִים אָנוּ אֶת הָאָדוֹן וְהָאָב, וּבָהּ מְקַלְּלִים אָנוּ אֲנָשִׁים שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים.

 

נכון, "אֵין אָדָם יָכוֹל לְהִשְׁתַּלֵּט" על לשונו בצורה מושלמת, ובגלל שאלוהים יודע זאת הוא נתן למאמינים בישוע את רוח הקודש.הוא מסוגל לשלוט על הטבע החוטא שבנו — גם על הנטייה "לדכא במילים", כמו שעשו ידידי איוב.

הבה נתפלל כל בוקר שנהיה כנועים להדרכת רוח הקודש בבחירת המילים שלנו.

 

כעת איוב מוכיח את רעיו על חוסר רגישותם כלפיו. הוא אומר…

 

פסוק 3:

          זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים תַּכְלִימוּנִי; לֹא תֵבֹשׁוּ תַּהְכְּרוּ לִי.

 

במילים אחרות: "אתם מעליבים אותי ופוגעים בי בלי סוף (זאת המשמעות של 'עשר פעמים'), ואתם אפילו לא מתביישים!" ("תַּהְכְּרוּ לִי" = מתייחסים אלי כאל נכרי/זר; או תבוּזוּ לי).

עלינו לזכור שלפני רגע סיים בלדד השוחי את קללתו הארוכה על הרשעים, בזמן שאיוב נאלץ לשבת בשקט ולשמוע שכל סעיף, כל משפט בנאום המלומד הזה מיועד בעצם להאשים אותו שלא כצדק.

 

■         שימו לב לדבר חשוב שאנחנו לומדים כאן מאיוב (בשבילי אישית הדבר החשוב ביותר בשיעור של היום):

איוב לא מנסה להמשיך לשבת בשקט ופשוט לספוג את הפגיעה. הוא מעיר לידידיו כמה עמוקות הם פוגעים בו, והוא גוער בהם.

הוא עושה בדיוק מה שישוע אומר לנו לעשות במתי יח 15:

 

                אִם יֶחֱטָא לְךָ אָחִיךָ, לֵךְ וְהוֹכֵחַ אוֹתוֹ בֵּינְךָ וּבֵינוֹ.

 

אם אדם פגע בי — עליי מיד לעשות את כל שביכולתי על מנת לתקן את המצב:

  • התגובה הראשונה חייבת להיות זעקה. — אני לא מתכוון לצעוק על האדם הפוגע. —ההפך! — זעקה שקטה לאלוהים: "בבקשה, אדון, תן לי את היכולת לסלוח!"
  • שנית, חשוב שאתן לכעסי לשקוע. בדרך כלל עדיף שלא להיגרר אחרי האינסטינקט שרוצה להגיב מיד ובחריפות,"שֶׁהֲרֵי כַּעַס אָדָם לֹא יִפְעַל צִדְקַת אֱלֹהִים" (יעקב א 20);
  • אך אסור לי לחכות הרבה זמן, כי כעסי עשוי להפוך למרירות עמוקה;
  • עליי להתפלל לאלוהים שייתן לי חכמה ואת המילים הנכונות, ואז ללכת אל אותו אדם ולדבר אתו.

 

ייתכן שהוא אפילו לא מודע כי דבריו פגעו בי, וכשאפנה אליו קיימת האפשרות שמיד יבקש סליחה.

או שיתברר לי תוך כדי השיחה שהוא בעצם צדק (או שצדק חלקית) ושעליי לתקן את עצמי. במקרה הזה לשנינו יהיו שיעורי בית לעשות, כי גם הוא צריך ללמוד שלא לדבר בצורה פוגעת ומעליבה.

 

לעומת זאת, אם אני לא מדבר, לא פונה לאחי, לא לוקח יזמה על מנת להגיע לתיקון — הפגיעה שהחלה עם מספר משפטים קשים יכולה להתפתח למעין פצע מוגלתי שימרר וירעיל את יחסיי, לא רק עם אותו אדם אלא גם עם כל הקרובים אליו — ובמקרה הגרוע אף עם קהילה שלמה.

אם אני לא אשאף לתיקון מידי ככל שאפשר, התמרמרותי עלולה להימשך שבועות, חודשים ואפילו שנים — ועם כל יום שאני ממשיך לדחות את הפנייה לאחי, התיקון נהיה קשה יותר.

 

כמובן יהיו גם מצבים שבהם אני אפנה לאדם שפגע בי — והוא לא מכיר בפגיעה, לא רואה שהוא אשם במשהו ולא רואה שום צורך לבקש סליחה.

במקרה כזה, מה הדבר החשוב ביותר שעליי לעשות? — לסלוח! — להתחנן לאלוהים שייתן לי את היכולת לסלוח. מתן הסליחה קודם כל ייתן כבוד לאלוהים. הוא גם ישחרר אותי וימנע מהשטן להרעיל את מחשבותיי, לקלקל את יחסיי עם בני אדם ולהפריע לשירותי בקהילה.

השטן אוהב חוסר סליחה. אל תתן לו את הניצחון בכך שתשמור טינה לאדם כלשהו. אלוהים מכיר את הסכנה הזו, ולכן הוא מצווה: "אַל תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ עַל כַּעַסְכֶם, 27 וְאַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַשָֹטָן" (אפסים ד 27-26).

 

נחזור עתה לדברי איוב אל רעיו ב…

 

פסוק 4:

          וְאַף אָמְנָם שָׁגִיתִי, אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי.

 

איוב לעולם לא טען שהוא מושלם ונקי מכל חטא. אך כעת הוא לא מודע לשום דבר שעומד בינו לבין אלוהים. לכן הוא משתמש בפסוק 4 במונח התנ"כי "לחטוא בשגגה".

 

ישנן שתי אפשרויות לפרש את הפסוק:

  1. "ייתכן שחטאתי 'בשגגה' — ז"א בלא יודעין ולא בכוונה. אך גם במקרה כזה'אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי' — זה יהיה ענייני האישי — ביני לבין אלוהים."
  2. ואולי איוב שואלשאלה: "ואם אכן חטאתי בשגגה, האם החטא הזה 'ילין' אתי לעד ולא תינתן לי אפשרות לבקש עליו סליחה?"

 

פסוק 5:

          אִם אָמְנָם עָלַי תַּגְדִּילוּ, וְתוֹכִיחוּ עָלַי חֶרְפָּתִּי,…

 

"ידידיי, שמתי לב כי אתם רואים את עצמכם 'עומדים מעליי' (עָלַי תַּגְדִּילוּ), ושאתם רואים כתפקידכם לשפוט אותי ולהוכיח שהחרפה אכן מגיעה לי. אבל הרשו לי להשיב שאתם לא מוכיחים כלום! אתם הרי בכלל לא מבינים את המצב שלי."

 

פסוק 6:

          דְּעוּ אֵפוֹ כִּי אֱלוֹהַּ עִוְּתָנִי, וּמְצוּדוֹ עָלַי הִקִּיף.

 

"בלדד, אתה זוכר ששאלת אותי בפרק ח 3, 'הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט?' … וכולם מבינים זאת כשאלה רטורית ועונים, 'לא! מה פתאום!'? — אבל דע לך, בלדד, שאני משוכנע שבמקרה שלי יש אכן עיוות צדק מסוים. מסיבות ששמורות עמו "אֱלוֹהַּ עִוְּתָנִי", ובמקום לגלות לי את הסיבה אני מרגיש כי "מְצוּדוֹ עָלַי הִקִּיף" — בכל כיוון שאליו אני פונה, אני מוצא את עצמי כלוא בתוך "המצוּדה", הרשת של אלוהים.

 

פסוק 7:

          הֵן אֶצְעַק חָמָס וְלֹא אֵעָנֶה, אֲשַׁוַּע וְאֵין מִשְׁפָּט.

 

"אני זועק לאלוהים על העוול שנעשה לי, אך הוא לא עונה לי ומונע ממני משפט צדק."

 

פסוק 8:

          אָרְחִי גָדַר וְלֹא אֶעֱבוֹר, וְעַל נְתִיבוֹתַי חֹשֶׁךְ יָשִׂים.

 

איוב לא רואה המשך. הוא אומר: "אלוהים חסם לי את הדרך על־ידי גדר שלא מאפשר מעבר — וגם אם לא היה גדר, הרי נתיב חיי מוביל לתוך חושך מוחלט:

  • אינני מבין מדוע אני סובל ועל מה אני נענש,
  • אינני רואה לאן חיי יכולים להמשיך,
  • אני רק מחכה למוות."

 

■         עלינו לזכור שמי שחסם את דרכו של איוב והביא אותו למצב שבו הוא רואה רק חושך היה השטן, לא אלוהים. — ואנחנו רואים שהשטן עושה זאת להרבה אנשים … כל הזמן.

הסטטיסטיקאים מעריכים שבכל יום מתאבדים לפחות 3000 בני אדם בעולם (ז"א 2 בדקה / יותר ממיליון בשנה). — מדוע זה קורה? — מפני שהשטן לוחש לאנשים, "אין תקווה, אין המשך, אין מוצא, אין פתרון לבעיה שלך, אין עתיד." — אתם רואים? הוא לא רק לחש את השקר הזה לאוזנו של איוב, הוא עושה זאת גם לנו היום.

ומדוע זהו שקר בעליל?

  • מפני שלאנשים שעוד לא מכירים את ישוע יש תמיד האפשרות לחפש את אלוהים, לחזור בתשובה, להתמסר לישוע באמונה, להיוושע ולקבל חיי נצח;
  • ומפני שלאנשים נושעים — למאמינים בישוע — ההמשך הנצחי כבר מובטח.

נכון, גם לנו השטן לפעמים מנסה להחדיר את השקר שאין מוצא, אין פתרון ואין המשך. אני מתפלל שבמצבים האלה תמיד נעמוד על ההבטחה שאותה כבר הזכרנו בפרק יח: לא ייתכן מצב ולא קיים כוח — לא בעולם הנראה ולא בעולם הבלתי נראה — שיכול "לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת אֱלֹהִים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ" (רומים ח 39). ישוע הוא התקווה והביטחון שלנו אפילו במצב החשוך ביותר. הוא הבטיח (מתי כח 20):

                "הִנֵּה אִתְּכֶם אֲנִי כָּל הַיָּמִים — עַד קֵץ הָעוֹלָם."

 

לפני שנחזור לאחינו איוב בצרותיו, … נשאלת השאלה: עוד לא נמאס לכם? אתם לא אומרים, "בחייאת איוב! כמּה אפשר להתלונן? כבר שישה חודשים אנחנו לומדים את הספר שלך — וכל מה ששומעים ממך הן תלונות!"

למה אני אומר את זה? — כי אני, ואולי גם חלקכם, נוטים לאבד סבלנות עם אנשים שסובלים.

אם באות מחשבות כאלה, כדאי להזכיר לנו את ההתחלה: מוּלנו יושב אדם שאיבד את כל ילדיו, את כל רכושו ואת בריאותו. אשתו הציעה לו להתאבד וידידיו הטובים ביותר אומרים לו: "אתה בעצמך אשם בכל האסונות שפקדו אותך, כולל במות ילדיך"; ואולי הגרוע מכל: הוא משוכנע כיאלוהים הוא זה שפוגע בו.

לכן הוא מתלונן כרגע על אלוהים:

 

פסוק 9:

          כְּבוֹדִי מֵעָלַי הִפְשִׁיט, וַיָּסַר עֲטֶרֶת רֹאשִׁי.

 

איוב, כאמור, היה מן המנהיגים המכובדים והעשירים בדורו, ובהחלט ייתכן שהוא לא רק מדבר על "עֲטֶרֶת" כסמל לכבוד, אלא שבאמת היו לו עטרות לפני האסון. והוא ממשיך באמרו: "כְּבוֹדִי מֵעָלַי הִפְשִׁיט" — "אלוהים שקודם לכן הלביש אותי בכל הכבוד והעושר הזה, כעת מפשיט מעליי את הכול."

 

פסוק 10:

          יִתְּצֵנִי סָבִיב וָאֵלַךְ, וַיַּסַּע כָּעֵץ תִּקְוָתִי.

 

איוב מצייר את אלוהים כמנפץ (מנתץ) את כל סביבתו בפטיש ענק, ובסופו של התהליך גם איוב עצמו "הולך" — ז"א רואה את המוות מתקרב. הוא מרגיש כמו עץ עקור מן השורש — ללא תקווה.

 

פסוק 11:

          וַיַּחַר עָלַי אַפּוֹ, וַיַּחְשְׁבֵנִי לוֹ כְצָרָיו.

 

איוב משוכנע שאלוהים כועס עליו ומתייחס אליו כאל אויב.

 

         לעומת זאת, אנו קיבלנו בתחילת הספר הזדמנות להציץ מאחורי הקלעים, ולכן אנחנו יודעים כי ההפך הוא הנכון:

  • השטןהוא זה ששׂוֹנא את איוב ורוצה להשמיד אותו,
  • בו בזמן אלוהיםאוהב את איוב, מגן עליו, מציב לשטן גבולות ומעניק לאיוב את היכולת לעמוד בניסיון למרות הכול.

הרי זהו עוד אחד מן השקרים שהשטן נוהג ללחוש לנו: "אלוהים נגדך. הוא לא אוהב אותך. הוא רואה בך אויב." — ומה האמת? — אלוהים אמנם אויב של החטא, אך הוא תמיד אוהב את החוטא — עד כדי כך שהקריב את בנו יחידו על מנת להושיע אותו.

 

אם השטן מסוגל לשׂמוח, אני מניח שהוא שמח על כך שאיוב האשים את אלוהים ברע שהוא, השטן, גרם לו. הוא אמר לעצמו: "הנה איוב בכל זאת לא כל כך צדיק כפי שאלוהים תיאר אותו. עובדה שאני הצלחתי לגרום לו להאשים את אלוהים בעיוות צדק (פסוק 6) — וזאת בקול רם מול חבריו."

 

ובכן, איוב עדיין מאמין כי מי שפגע בו הוא אלוהים, ולכן הוא מתאר את פעולותיו כפעולות של צבא עוין:

 

פסוק 12:

          יַחַד יָבֹאוּ גְדוּדָיו, וַיָּסֹלּוּ עָלַי דַּרְכָּם, וַיַּחֲנוּ סָבִיב לְאָהֳלִי.

 

איוב נזכר בכוחות השונים שהנחיתו עליו מכה אחרי מכה: — אנשי שְׁבָא, הכַּשְׂדִּים, אש משמים ורוח סערה — והוא מכנה אותם "גדודי אלוהים".

 

בפסוקים 19-13 איוב מְבַכֶּה התפתחות כואבת במיוחד: השינוי ביחס שהוא מקבל מכל הסובבים אותו. הניסוח מלמד אותנו שגם בכך הוא רואה מעשה אלוהים:

13 אַחַי מֵעָלַי הִרְחִיק, וְיֹדְעַי אַךְ זָרוּ מִמֶּנִּי.

14 חָדְלוּ קְרוֹבָי, וּמְיֻדָּעַי שְׁכֵחוּנִי.

 

אחרי האסון, איוב פתאום מוצא את עצמו נעזב. — כשהוא אומר "אַחַי מֵעָלַי הִרְחִיק", הוא לא בהכרח מתכוון לאחים בני אביו ואמו. המונח בתרבות של איוב כלל גיסים, דודים ובני דודים (בראשית לא 37) — כל הקרובים אליו בגיל בתוך החמולה.

"חָדְלוּ קְרוֹבָי." — ז"א "אין לי יותר קרובי משפחה; וגם ה'יודעים' וה'מיודעים' — כל החברים, המכרים והשכנים — כולם שְׁכֵחוּנִי."

 

         אתם מכירים את התופעה הזאת? … האם אתם חושבים שזה טוב ונכון לנטוש אדם אחרי שנוחת עליו אסון אישי, אדם שעובר תקופה ארוכה של סבל?

כולם מסכימים שאסור לנטוש, במיוחד אם אנחנו קוראים לעצמנו 'תלמידי ישוע'. — לכן, הבה נקשיב לזעקה של איוב ונלמד מה לא לעשות:

  • אתם זוכרים את סיפור הבן האובד (לוקס טו)? כל עוד שהיה לו כסף הוא היה מוקף באנשים שרצו להיות חבריו ומקורביו. אבל מה קרה כשהכסף נגמר? — פתאום הוא מצא את עצמו לבד — לבד עם החזירים.

 

נגמר הכסף. — זוהי סיבה אחת שאדם עלול למצוא את עצמו ננטש אחרי שפוקד אותו אסון כלכלי, — אבל, למען האמת, לא כל האחים, הקרובים, החברים והמיודעים הם כל כך חומרניים.

 

אילו סיבות אחרות יש לנטישה?

  • איוב היה באבל. — לאנשים קשה להיות בסביבה של אדם שנמצא באבל מתמשך. אפשר להתמודד עם זה שבוע, חודש — אבל מה עם אלה שאצלם תחושת האבל והאבדן לא עוברים גם אחרי שנים? — תמיד העצב אופף אותם כמו ענן שחור; ואם אתה נמצא לידם, מה תאמר? — "יהיה בסדר"? או, "תן חיוך! הכול לטובה"? רובם מעדיפים לא להיות קרובים לאדם במצב כזה, ולכן מנתקים מגע.
  • איוב היה חולה. הוא אף היה משוכנע שהוא חולה סופני. — מי כבר נהנה להיות בסביבה של אנשים חולים? הם לא נראים טוב; לפעמים הם לא מריחים טוב; לרוב הם די מרוכזים בעצמם, במחלה שלהם, בכאבים — ובמקרה של איוב מן הסתם התווסף לכך החשש שמחלתו מדבקת.

 

לאיוב כאב שכולם נטשו אותו; לכן אנחנו יכולים להיות בטוחים שזה יכאב גם לבני זמננו. — שמרו על קשר אוהב עם אלה שסובלים!

 

כעת איוב עובר לדָבֶּר על היחס שהוא מקבל מאלה שחיים בצמוד אליו — אלה שלא יכולים לנטוש אותו:

 

פסוק 15:

          גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהֹתַי לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי, נָכְרִי הָיִיתִי בְעֵינֵיהֶם.

 

"גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהֹתַי." — מכאן אנחנו לומדים כי הבית שאיוב היה גר בו לפני האסון בינתיים לא נלקח ממנו. גם "גרי ביתו ואַמְהוֹתיו", העבדים והשפחות שעבדו במשק הבית היו עדיין אתו.

אך היחס שלהם אליו השתנה מקצה אל קצה. בעבר הם צייתו לו, כיבדו אותו והתייחסו אליו ביראה — היום "לא רואים אותו ממטר". הוא אומר "לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי, נָכְרִי הָיִיתִי בְעֵינֵיהֶם;" — "עבדיי מתנהגים כאילו הם לא מכירים אותי."

 

והוא ממשיך ומפרט (פסוק 16):

          לְעַבְדִּי קָרָאתִי וְלֹא יַעֲנֶה; בְּמוֹ פִי אֶתְחַנֶּן לוֹ.

 

מדוע העבד כבר לא מציית לאיוב? האם איוב הפסיק להיות אדונו? — לא! — באופן תיאורטי איוב היה עדיין אדון, אך הוא איבד כל יכולת לאכוף את זכויותיו כאדון:

  • לא היה לו כוח פיזי לאיים על העבד במכות;
  • כל בניו ורוב עבדיו נִספּו באסון; זאת אומרת, ההיררכיה שהיוותה מערכת אכיפה קרסה. איוב היה לבד, ללא "גב";
  • הבסיס הכלכלי נשמט תחתיו: לא היו לו עוד אמצעים כספיים הנחוצים להפעלת המערכת ולאכיפת חוקים. הרי שוטר לא יעבוד בלי משכורת!

 

העבד הביט באיוב וחשב לעצמו: "איוב, אני רואה אותך מרושש וחסר כל סמכות. מחר תאלץ למכור את הבית, ומחרתיים תאלץ למכור אותי, כי אחרת תמות מרעב. אז למה שאני היום עוד אתעייף ואשרת אותך?"

 

■         שימו לב שכל אותם אנשים המתוארים בפסוקים 13 עד 16 התייחסו לאיוב לא בהתאם למי הוא. הם לא התייחסו ל"איוב האדם". איוב הרי היה "אותו איוב" לפני האסון ואחריו. — אך הן הקרובים והחברים והן העבדים והשפחות התייחסו אליו בהתאם למה שהיה לו (או לא היה לו). ללא אמצעים וסמכות הוא הפך עבורם ל"שקוף".

מי מאתנו לא חוטא בתחום זה? — יש הרי גם בסביבה שלנו אנשים שלא יכולים לתת שום דבר שנראה לנו משמעותי, לא יכולים לעשות שום דבר שנראה לנו מועיל — הם יודעים רק לקבל, לקבל, לקבל, כמו בור ללא תחתית — וזה לאו דווקא מפני שהם נצלנים מטבעם. — ומה התגובה האוטומטית שלנו לאנשים כאלה: אנחנו מעדיפים לא לראות אותם.

 

שאלה חשובה: במצבו של איוב שאחרי האסון — מצב של אדם ללא אמצעים, ללא כוח, ללא יופי חיצוני, ללא סמכות, חסר אונים — מה היה הדבר היחיד שיכול לגרום לקרובים להמשיך לבקר ולעבדים להמשיך לשרת אותו? — אהבה!

 

העובדות האלה מלמדות אותנו משהו על איוב — ויותר חשוב מזה: הם מהווים עבורינו לקח אישי:

איוב נתן לכולם מופת של יושר וצדק — עד כדי כך שאלוהים עצמו ציין אותו כדוגמה. אבל אולי היה חסר ביחסיו עם הקרובים והעבדים המרכיב של האהבה והחמימות (?); אחרת, איך אפשר להסביר שאף אחד לא אהב אותו מספיק כדי להישאר אתו גם אחרי שירד מנכסיו וממעמדו הנעלה? איך ייתכן שלא היה לו אף "עבד נרצע" אחד שאמר: "אני אוהב את אדוני (שמות כא 5), ולא משנה אם הוא עשיר או עני."

חשוב שנתנהג ביושר ובצדק — אבל עלינו להיזהר ממצב שבו נהיה "יותר מדי צדיקים" ולא מספיק אוהבים! כי "הֲרֵי לֹא בִּמְהֵרָה יָמוּת מִישֶׁהוּ בְּעַד אָדָם צַדִּיק, אִם כִּי בְּעַד הָאִישׁ הַטּוֹב אוּלַי יָעֵז מִישֶׁהוּ לָמוּת" (רומים ה 7).

 

פסוק 17:

          רוּחִי זָרָה לְאִשְׁתִּי, וְחַנֹּתִי לִבְנֵי בִטְנִי.

 

בפסוק זה איוב מדבר על האנשים שהיו אמורים להיות הקרובים ביותר אליו מבין בני המשפחה. — נתחיל הפעם עם החצי השני של הפסוק:

"…וְחַנֹּתִי [זָרָה] לִבְנֵי בִטְנִי." — "ה'חן' שלי — מה שפעם נחשב ליופי — הוא היום "זר" (דוחה) לבְּנֵי בִטְנִי.

מיהם "בני בטנו" של איוב? הרי כל ילדיו נספו. — האופציה הראשונה היא "נכדים", בני בנים ששׂרדו את האסון. ייתכן גם שהכוונה לאחיו, בני אמו. — בכל אופן, איוב מדבר כאן על בני משפחה מן הקרובים ביותר.

 

לחלק הראשון של הפסוק — "רוּחִי זָרָה לְאִשְׁתִּי" — ישנן שתי אפשרויות לפרש:

  1. "אשתי נגעלת מנשימתי."
  2. "גם אשתי לא מבינה אותי יותר. צוּרת החשיבה שלי זרה לה."

 

         אם הפירוש הראשון הוא הנכון, 'ואשתי נגעלת מהריח שיוצא מפי', הפתרון הוא יחסית פשוט: עליי להתרגל לצחצח שיניים לעתים קרובות יותר ותמיד ללכת עם חפיסה של סוכריות מנטה בכיס.

 

לפי דעתי, הפירוש השני מתאים יותר. הרי כולנו זוכרים את העצה שאשת איוב נתנה לו בעקבות האסון: "איוב, התאבד! גרום לאלוהים לקחת את חייך." ואיוב נאלץ לגעור בה כי הוא לא הסכים.

אם כן, מה לעשות במידה ש"רוּחִי זָרָה לְאִשְׁתִּי" מתאר מצב שבו אשתי ואני כבר לא רואים עין בעין — כבר לא מבינים אחת את השני?

חשוב שכלל לא נגיע למצב שכזה. חשוב שמן ההתחלה, מהיום הראשון של הנישואים, אנחנו נלמד ונקפיד לעשות כמה שיותר דברים ביחד.

 

חיי היום יום בעולם המודרני דווקא לא מעודדים את ה"יחד" הזה:

  • עבודה, לימודים וסידורים מפרידים בינינו כל יום למשך שעות ארוכות.
  • בשעות שנשארו קיימת הסכנה שאמצעי התקשורת הופכים עבורינו ל"אמצעי הפרדה": אם אני מסתכל טלוויזיה בזמן שאשתי עסוקה בפייסבוק, אנחנו אולי באותו חדר, אבל אנחנולא ביחד. אם אני משחק עם האייפֶּד בזמן שהיא מדיחה כלים, אנחנו לא ביחד — וכן הלאה.

אסור להיכנע לפיתוי ולתת לדברים המפרידים האלה להשתלט על חיינו.

 

כל מה שאפשר לעשות ביחד — עושים ביחד:

  • משחקים עם הילדים, מספרים להם את הסיפור היומי מהתנ"ך, מתפללים אתם ומביאים אותם לישון —ביחד;
  • הרבה מתחזוקת הבית אפשר לעשותביחד;
  • כל התִכנונים וההחלטות למשק הבית ולחיי המשפחה עושיםביחד;
  • לאסיפות בקהילה הולכיםביחד;
  • אם יוצאים להליכה לטובת הבריאות, עושים זאתביחד;
  • והכי חשוב:מתפללים יחד.

 

…וכשמבלים הרבה זמן ביחד גם מדברים, ואין יותר חשוב לתקשורת של זוג מלדבר. — כשעושים דברים יחד גם גדלים יחד, מתבגרים יחד. אז לא ייווצר מצב שאנחנו פתאום נגלה שהפכנו ל"זרים" אחד עבור השני.

אם אני לא רוצה ש"רוּחִי [תהיה] זָרָה לְאִשְׁתִּי", עליי להשקיע בתקשורת — והכוונה לא לתקשורת דרך פייסבּוּק.

 

ובכן, איוב מרגיש ננטש. הוא אומר:

  • "קרוביי, ידידיי, מכריי, שכניי — כולם עזבו אותי.
  • עבדים ושפחות שמבחינה חוקית עדיין רכושי מתייחסים אליי כאילו אני שקוף.
  • והכואב ביותר: 'בני בטני', הקרובים אליי בדם בדרגה ראשונה — ואפילו אשתי — לא מבינים אותי יותר. חשיבתי זרה להם."

 

בפסוק 18 איוב עובר הלאה ליחס שהוא מקבל מקבוצה נוספת:

          גַּם עֲוִילִים מָאֲסוּ בִי; אָקוּמָה וַיְדַבְּרוּ בִי.

 

המילה "עֲוִילִים" באה מ"עוּל", מילה תנ"כית ל"ילד קטן". — איוב אומר: אפילו ילדים קטנים כבר לא מכבדים אותי; 'אָקוּמָה וַיְדַבְּרוּ בִי' — כשאני קם הם מדברים נגדי רעות ולועגים לי.

         איוב מציין את התופעה המצערת הזו כחריגה, אך בתרבות ובתקופה שלנו העובדה ש"עֲוִילִים מואסים" במבוגרים — ובמיוחד באנשים זקנים — כבר הפך לדבר רגיל. "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם; וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (ויקרא יט 32) הן לא מצוות פופולריות בעולם המערבי המודרני. חשוב שאנחנו כמאמינים נקפיד להזכיר אותן לילדינו ולחיות אותן בפועל.

 

פסוק 19:

          תִּעֲבוּנִי כָּל מְתֵי סוֹדִי, וְזֶה אָהַבְתִּי נֶהְפְּכוּ בִי.

 

  • בפסוקים 14-13 איוב הביע את אכזבתו מהמכרים, השכנים ומבני המשפחה "הרחוקים" יותר;
  • בפסוקים 16-15 הוא קונן על חוסר נאמנותם של משרתיו שחלקם נולדו בביתו ושלמשך שנים חיו והתפרנסו אצלו;
  • בפסוק 17 הוא דיבר על הקרובים אליו ביותר במשפחה: אשתו, אחיו בני אמו ואולי נכדיו — הם אכזבו אותו בחוסר הבנתם;
  • ובפסוק 18 הוא הדגיש את חוסר הכבוד לו הוא זוכה מכולם: אפילו הילדים הקטנים — אלה שהחדירו להם מגיל אפס לכבד כל מבוגר — אפילו הם "לא שׂמים עליו".

 

כעת איוב מגיע לעוד קבוצה אחרונה של אנשים: הוא מתאר את התנהגות חבריו הקרובים ביותר.

 

כעיקרון דבר אלוהים מלמד כי "יֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח" (משלי יח 24), דהיינו, לפעמים חבר יכול להיות יותר קרוב אלינו מאח בדם — הרבה יותר קרוב. אבל גם מהקבוצה הזאת איוב התאכזב:

"תִּעֲבוּנִי כָּל מְתֵי סוֹדִי" הוא אומר. — "אלה שבעבר חילקתי אתם את הסודות העמוקים ביותר — אלה שהתייעצתי אתם לפני כל החלטה חשובה — אלה שמכירים אותי הכי טוב — אפילו הםנגעלים ממני היום."

ואם זה עוד לא כואב מספיק, "זֶה אָהַבְתִּי נֶהְפְּכוּ בִי." — "בעבר שׂררה ביני לבין חבריי אהבת אחים, אבל עכשיו אני מוצא שכולם נגדי — אפילו האהובים ביותר."

 

סביר להניח שבפסוק 19 איוב מתכוון במיוחד לשלושת רעיו שלא מפסיקים להאשים אותו, כי בפסוקים הבאים הוא שוב פונה ישירות אליהם:

 

פסוק 20:

          בְּעוֹרִי וּבִבְשָׂרִי דָּבְקָה עַצְמִי, וָאֶתְמַלְּטָה בְּעוֹר שִׁנָּי.

 

איוב אומר לחבריו: "רק הסתכלו עליי! בקושי נשאר ממני משהו. גופי רק עור ועצמות."

אתם זוכרים מה בלדד אמר על "בדי עורו" של הרשע — של איוב (יח 13)? עורו "נאכל" — נרקב — בגלל חוליו. לכן איוב אומר, "אֶתְמַלְּטָה בְּעוֹר שִׁנָּי" — "העור הבריא היחיד שנשאר בכל גופי הוא בחניכיים."

"ידידיי אשר אהבתי," הוא שואל בתמיהה — "איך אתם יכולים להיות עדים לסבל שלי ובכל זאת 'להתהפך' נגדי (פסוק 19)?"

 

כאן איוב נשבר. פסוקים 22-21 הם זעקת השבר שלו בפני חבריו:

          חָנֻּנִי! חָנֻּנִי, אַתֶּם רֵעָי! כִּי יַד אֱלוֹהַּ נָגְעָה בִּי.

 

"ידידיי, אתם היחידים שנשארו לצדי. כשכולם נטשו אותי, אתם עשיתם את המאמץ לבוא מארצותיכם על מנת לנחם אותי. אלוהים אינו מרחם עליי, ואני משוכנע שהנגע בחיי ובגופי בא מידו. לכן אני פונה אליכם, ידידיי האהובים: לפחות רחמו עליי אתם!"

 

          לָמָּה תִּרְדְּפֻנִי כְמוֹ אֵל, וּמִבְּשָׂרִי לֹא תִשְׂבָּעוּ?

 

"נניח שאלוהים הוא כרגע 'נגדי' (והאמינו לי שאני לא מבין מדוע) — האם זאת אומרת שגם אתם חייבים לרדוף אותי? אני מרגיש שאתם טורפים אותי כמו אוכלי אדם."

 

         השאלה "לָמָּה תִּרְדְּפֻנִי כְמוֹ אֵל?" מזכירה לנו שוב את מה שכבר למדנו בסוף פרק יח: שפיטת הזולת אינה תפקידנו.

איוב בעצם שואל: "ידידיי, האם גם אתם מוכרחים לשפוט אותי? האם לא מספיק שאני תחת משפט אלוהים? החושבים אתם שהוא זקוק לעזרה שלכם?"

 

כעת, בפסוקים 24-23, איוב מביע משאלה. עבורו הייתה זו זעקת ייאוש, אך מתברר שאלוהים שמע וקיים אותה — וממשיך לקיים אותה כבר 3500 שנים, עד ימינו:

 

23 מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי, מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ;

24 בְּעֵט בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן.

 

"מִי יִתֵּן אֵפוֹ…" — "לכן, מי ייתן." — כך קושר איוב את משאלתו למשפט הקודם: "מאחר שאתם, ידידיי, לא רוצים להקשיב לי ולא מוכנים להכיר בצדקתי, הלוואי שדבריי לפחות ייכתבו בספר לדורות הבאים. אולי בעתיד יקום מישהו שישפוט אותי משפט צדק."

 

"בְּעֵט בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן." — איוב חושב איך להנציח את דבריו. הוא מוסיף: "ואם מישהו היה לוקח פטיש ואִזמל ומסתת את מילותיי בסלע, ואחר כך היה ממלא את האותיות החרוטות באופרת, אז הן היו נשמרות "לָעַד". — כך חשבו אנשי כל התרבויות העתיקות, ומתברר שהם טעו. על כל כתובת בסלע שנשמרה עד ימינו ישנן אלפים שנהרסו, נשברו, נמחקו על־ידי הרוח והגשם או נאבדו מתחת לשכבות של הריסות. דברי אדם אינם נצחיים.

 

"מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ." — מה שאיוב לא ידע הוא שאלוהים בעצמו עמד לדאוג לשמר את דבריו, והיום ספר איוב נמצא במיליוני ספרי תנ"ך במאות שפות בכל רחבי העולם. אלוהים הרשה את סִבלותיו של איוב כדי שגם היום — 3500 שנים מאוחר יותר — נוכל אנחנו ללמוד ממנו.

 

רבים רואים בפסוק הבא אחת האמירות הבולטות והחשובות של איוב:

 

פסוק 25:

          וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי, וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם;

 

שימו לב ל-"ו" שקושרת את "וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי" למשפט הקודם. איוב אומר: "ואפילו אם דבריי לא ייכתבו בספר ולא ייחרטו על סלע, גם אז אני בטוח שיש לי גואל!"

 

ה"גואל" בתנ"ך עשה שני דברים:

  1. הוא "גאל" את דמו של נרצח בכך שנקם את רציחתו;

או

  1. הוא גאל אדם שנמכר לעבדות בכך ששילם את הסכום הדרוש לשחרורו.

ה"גאולה" שאיוב מקווה לה היא קודם כל שצדקתו וחפותו מפשע ייוודעו לדורות הבאים.

 

"…וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם." — איוב גם יודע שגואלו הוא לא אדם, אלא אלוהים בכבודו ובעצמו. הוא אומר: "אלוהים, אני אמנם עומד לשוב לעפר בקרוב (בראשית ג 19), אבל אתה הוא 'הָאָלֶף והַתָּו, הָרִאשׁוֹן והָאַחֲרוֹן'; אתה תעמוד לעולם ותעיד על צדקתי."

 

המשפט ממשיך בפסוק 26:

          …וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת, וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ.

 

המפרשים מתקשים להסביר את חציו הראשון של הפסוק: לא מובן מדוע המילה "נִקְּפוּ" מופיעה ברבים, ולא ברור תפקידה של המילה "זֹאת" בתוך המשפט.

הפירוש המקובל ביותר הוא: "ולבסוף, אחרי שעורי ייכרת (לפי שימוש המילה "נקף" בישעיהו י 34), ואחרי שאני אהיה מחוץ לגופי (מִבְּשָׂרִי = ללא בשרי), אני אכן אראה את אלוהים."

 

זה מזכיר לנו את מה שישוע אמר לנקדימון (יוחנן ג 3):

          "אִם לֹא יִוָּלֵד אָדָם מִלְמַעְלָה, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים."

 

גופנו זה — גוף הבשר — אינו מסוגל להיכנס למלכות אלוהים הנצחית. לכן כל מי ש"נולד מלמעלה" — כל מי שנושע בעקבות אמונתו בישוע — גם יקבל מה שנקרא "גּוּף רוּחָנִי" (א קורינתים טו 44) — גוף מושלם שאינו נתון יותר להשפעת החטא ולתוצאותיו. — "מִבְּשָׂרִי[בגופי החדש] אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ." זוהי תקוותו של איוב, וזוהי גם תקוותנו.

 

שימו לב שהרבה מפרשים נוצרים רואים כאן הוכחה שאיוב האמין בתחייה גופנית, ולכן הם מתרגמים "FROM MY FLESH I SHALL SEE GOD" (מתוך בשרי / גופי זה אני אחזה את אלוהים). פירוש זה יוצר סתירה בתוך הפסוק:

  •         מצד אחד איוב אומר שעורו נכרת / מת;
  •         מצד שני בשרו / גופו ממשיך לחיות.

החשוב ביותר הוא שאיוב מביע כאן את התקווה של כל מאמין נושע: "אני אראה את אלוהים! בכך אני בטוח!"

 

פסוק 27:

רוב המפרשים רואים בפסוק זה המשך ישיר של קודמו וקוראים:

          [אֱלוֹהַּ] 27 אֲשֶׁר אֲנִי אֶחֱזֶה לִּי, וְעֵינַי רָאוּ וְלֹא זָר.

 

איוב מעודד את עצמו בתקוותו הנעלה של חיי הנצח בנוכחות אלוהים. הוא מדגיש: "מי שיראה את אלוהים, זה אני ולא מישהו אחר, לא 'זָר', ואני אראה אותו בעיניים האלה ממש!"

ואז הוא מוסיף: "כָּלוּ כִלְיֹתַי בְּחֵקִי." — "אני מרגיש ש"כִלְיֹתַי", איבריי הפנימיים החיוניים "כָּלוּ", הפסיקו לתפקד. והכוונה בהקשר עם המשפט הקודם היא: "אני עומד לראות את פני אלוהים בקרוב מאוד, כי אני חש שגופי עומד למות."

 

פסוקים 29-28 הם קשים מאוד מבחינת השפה. מה שברור הוא שאיוב מזהיר את רעיו שבל ימשיכו לשפוט אותו שלא כצדק, והוא אף מבטיח להם עונש משמים:

28 כִּי תֹאמְרוּ: "מַה נִּרְדָּף לוֹ?" וְשֹׁרֶשׁ דָּבָר נִמְצָא בִי.

 

"אתם אומרים: 'למה לנו לרדוף את איוב? — הרי שֹׁרֶשׁ דָּבָר, דהיינו הסיבה לסבלו, נמצאת בו עצמו. איוב מתייסר בגלל חטאיו הוא.' — אם כך אתם מדברים, ידידיי…

29 גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב, כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב, לְמַעַן תֵּדְעוּן שַׁדִּין (שַׁדּוּן).

"עליכם לפחד מן החרב — מעונש אלוהים, 'כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב' — כי חטאים חמורים כמו שלכם, שהם 'עֲוֹנוֹת חֶרֶב', מעוררים את חמתו של אלוהים."

"וכשיבוא עליכם העונש, יהיה זה 'לְמַעַן תֵּדְעוּן שַׁדִּין (שַׁדּוּן).'" — את הסיומת מפרשים, "למען תדעו ש[יש] דין ויש דיין." יש גם מי שרואים במילה "שַׁדִּין" שם של אלוהים, והם מפרשים: "למען תדעו את אל־שדי".

 

באזהרה זו מסיים איוב את תשובתו.