איוב פרק יח

 

בלדד משיב לאיוב (נאומו השני)

 

פסוקים 2-1:

          וַיַּעַן בִּלְדַּד הַשֻּׁחִי וַיֹּאמַר׃

2 "עַד אָנָה תְּשִׂימוּן קִנְצֵי לְמִלִּין? תָּבִינוּ וְאַחַר נְדַבֵּר."

 

בלדד כועס על איוב אשר, כביכול, לא מקשיב לו. הוא פונה לאיוב בצורת רבים (כי זה פחות ישיר ופחות פוגע) ואומר: "עַד אָנָה תְּשִׂימוּן קִנְצֵי לְמִלִּין?" — "מתי כבר תפסיק לדבר?"

ואז הוא מוסיף: "תָּבִינוּ וְאַחַר נְדַבֵּר." — "קודם תחשוב, ואחר כך תדבר!"

        זוהי עצה טובה ונכונה לכל הזמנים.

 

פסוק 3:

          מַדּוּעַ נֶחְשַׁבְנוּ כַבְּהֵמָה, נִטְמִינוּ בְּעֵינֵיכֶם?

"איוב, מדוע אתה מתייחס אלינו כאילו אנחנו חיות? מדוע אנחנו 'נִטְמִינוּ' בעיניך — ז"א, מדוע אתה חושב אותנו למטומטמים?"

 

פסוק 4:

בלדד כבר לא ממשיך לדבר בכלליות, בצורת רבים. כעת הוא פונה ישירות לאיוב, מביט לו בעיניים ואומר:

          טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ.

הוא מתייחס למה שאיוב אמר בפרק טז 9: "אתה, איוב, מאשים את אלוהים וטוען שהוא 'טורף אותך באפו', אבל אתה טועה. אתה בכעסך 'טורף' את עצמך. — כל האשְמה היא בך!"

 

         גם כאן, בלדד טועה אמנם לגבי איוב, אך הוא מעלה עיקרון נכון וחשוב:

אם אני שומר בלבי כעס, טינה ומרירות — אם אני מרשה למחשבותיי להיות עסוקות ימים, שבועות וחודשים (ולפעמים אף שנים) באותו מקרה עוול שאדם מסוים עשה לי — או אולי אף שורה ארוכה של מקרי עוול — אם בלילות, במקום לישון, המוח שלי…

  מנסח שוב ושוב את המשפטים שהייתי צריך להגיד, אבל לא אמרתי,
  ואיך הייתי צריך להגיב, אבל לא הגבתי,
  ומה הייתי צריך לעשות אבל לא עשיתי — וכן הלאה, וכן הלאה …

…אז הפכתי בעצם לאדם ש"טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ." — כל עוד שאני לא סולח ולא מניח את הטיפול באותו מקרה ובאותו אדם בידי אלוהים, אני…

  ממשיך לפגוע באיכות ההתחברות שלי עם מאמינים אחרים,
  אני פוגע בהתחברות שלי עם אלוהים, כי הרי שמירת טינה ומרירות הן חטא,

…וכך אני למעשה הורס את עצמי.

 

בהמשך פסוק 4 בלדד שואל שאלה רטורית:

          הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ? וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקֹמוֹ?

"איוב, החשבת שבגללך אלוהים ישנה סדרי עולם? —

אלוהים מעניש את הרשעים. זהו חוק! החוק הזה לא ניתן לשינוי. הוא כמו חוקי הטבע שעל פיהם כדור הארץ מתמלא ביצורים חיים, והרים עומדים במקומם מבלי לזוז.

אנחנו יודעים שאתה רשע כי אתה קבלת עונש של רשע. אל תצפה שאלוהים ישנה את החוק הזה בשבילך."

 

קללה על הרשעים — פרק יח 21-5

 

כעת בלדד מדבר על סופם של הרשעים במה שנשמע כמו קללה אחת ארוכה. היא נמשכת עד סוף נאומו בפסוק 21 ומתארת תהליך:

תהליך הנסיגה או הירידה מתחיל בכך שאלוהים לא מרשה עוד לאורו של הרשע לזרוח: "אוֹר רְשָׁעִים יִדְעָךְ." מצבו מתדרדר לפחדים, אסונות וייסורים — עד המוות. אחריו נמחקים גם צאצאים, והזכר היחיד שנשאר מהרשע הוא שמזכירים את שמו בכל פעם שרוצים לתת דוגמה של רֶשע גמור — כפי שאנחנו עושים היום עם שמותם של הערים סדום ועמורה.

 

פסוקים 6-5:

5 גַּם אוֹר רְשָׁעִים יִדְעָךְ, וְלֹא יִגַּהּ שְׁבִיב אִשּׁוֹ.

          6 אוֹר חָשַׁךְ בְּאָהֳלוֹ, וְנֵרוֹ עָלָיו יִדְעָךְ.

שים לב למילת הקישור "גַּם" שפותחת את המשפט. בלדד לא משאיר ספק: "איוב", הוא אומר, "אתה זה ש'טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ', אתה הרשע — ולכן דע לך שגם 'אורך ידעך'."

… ובגלל שה"נר" — מנורת השמן הקטנה — הוא משל כל כך מתאים לחיי האדם, בלדד מפתח את הרעיון עוד קצת ואומר:

"לֹא יִגַּהּ שְׁבִיב אִשּׁוֹ" של הרשע. למרות שיש לרשע "שביב אש" — דהיינו להבה או ניצוץ — הנר הזה לא יתן "נוֹגה" — הוא לא זוהר ולא מאיר.

"אוֹר חָשַׁךְ בְּאָהֳלוֹ, וְנֵרוֹ עָלָיו יִדְעָךְ." — לא רק שאין ברכת אלוהים על חיי הרשע עצמו, האור גם נכבה "בְּאָהֳלוֹ" — ז"א אין עתיד למשפחתו ולצאצאיו.

 

         כולנו יודעים שהמציאות לא כל כך פשוטה. מי לא מכיר רשעים גמורים שלכאורה חיים טוב עד סוף חייהם? בלדד היה מתאכזב מאוד לו היה רואה שכל העונשים שהוא מבטיח לרשע כאילו לא חלים על רשעים מסוימים.

רק מי שלוקח בחשבון את הנצח מבין כי בלדד כן מעלה עיקרון נכון: הצלחת הרשע יכולה להימשך "מקסימום" עד יום מותו. — לאחר מכן בא המשפט.

 

פסוק 7:

          יֵצְרוּ צַעֲדֵי אוֹנוֹ; וְתַשְׁלִיכֵהוּ עֲצָתוֹ.

בלדד מבטיח כי "צַעֲדֵי" הרשע שהתחילו ב"אוֹנוֹ" — ז"א בכוח רב — יהפכו להיות קצרים (יֵצְרוּ). במונחים מודרניים: בלדד מבטיח לרשע שיחלה בפָּרְקִינְסוֹן.

בתנ"ך, צעדים קצרים הם סמל של חולשה, בזמן שצעדים גדולים מעידים על כוח וברכה. כך בתהילים יח 37. שם המשורר מבקש מאלוהים: "תַּרְחִיבצַעֲדִי תַחְתָּי!"

"…וְתַשְׁלִיכֵהוּ עֲצָתוֹ." — לרשע יש רעיונות (עֵצוֹת) איך להציל את עצמו מכל מצב. אך בגלל שאלה תמיד רעיונות שליליים — כגון שקר ורמייה — הם בסופו של דבר "משליכים" את הרשע ארצה — מפילים אותו בפח.

 

זה בדיוק מה שבלדד ממשיך להגיד בפסוקים 10-8:

8 כִּי שֻׁלַּח בְּרֶשֶׁת בְּרַגְלָיו, וְעַל שְׂבָכָה יִתְהַלָּךְ.

          9 יֹאחֵז בְּעָקֵב פָּח, יַחֲזֵק עָלָיו צַמִּים.

          10 טָמוּן בָּאָרֶץ חַבְלוֹ, וּמַלְכֻּדְתּוֹ עֲלֵי נָתִיב.

 

פס' 8:   בלדד מתאר את הרשע מתהלך כאילו על רשת פרוסה (ורשת הרי היא סבך [שְׂבָכָה] של חבלים).

פס' 9:   כשרגליו מסתבכים בחבלים הוא מפעיל את המלכודת — את ה"פָּח" שתופס אותו בעקב. בסופו של דבר הוא מוצא את עצמו קשור ב"צַמִּים" (צמות) — בחבלים חזקים.

פס' 10: הרשע לא יוכל למנוע את לכידתו, כי הוא לא יודע איפה מוסתרים החבלים והמלכודות. הם "טמונים בָּאָרֶץ" (באדמה) על כל "נָתִיב" שבו הוא הולך.

 

        יש כאן נקודה טובה:

מאחר שהצלחתו של רשע תמיד נמדדת בעושר חומרי, השפעה, שליטה ועליונות על אחרים — הרי שהצלחה זו יכולה להיפּסק בכל רגע:

  נפילה בבורסה או השקעה שגויה עלולות לשים קץ לעושר החומרי,
  שינוי בקונסטלציה הפוליטית יכולה, תוך יום אחד, להפוך שליט לאסיר בכלא.

הרשע לעולם לא ידע מתי "מַלְכֻּדְתּוֹ" תיסגר.

 

לכן ממשיך בלדד לתאר את חיי הרשע במונחים של חוסר וודאות ופחד:

פסוק 11:

          סָבִיב בִּעֲתֻהוּ בַלָּהוֹת, וֶהֱפִיצֻהוּ לְרַגְלָיו.

בְּעָתָה = בהלה; וגם "בַלָּהוֹת" אנחנו מכירים מהמונח המודרני "חלום בלהות". — הרשע מביט"סָבִיב" ומכל עבר הוא רואה סכנות ואיומים.

התגובה הראשונית לפחד היא הניסיון לברוח, אך "הֱפִיצֻהוּ לְרַגְלָיו" של הרשע. — בלדד מתאר את צעדיו כ"מוּפצים" (מפוזרים). הוא אינו יודע לאיזה כיוון לרוץ.

 

פסוק 12:

          יְהִי רָעֵב אֹנוֹ, וְאֵיד נָכוֹן לְצַלְעוֹ.

ישנן שתי הצעות לפירוש:

  1. "יְהִי רָעֵב אֹנוֹ." — "הרשע, שתמיד היה בטוח ב'אֹנוֹ' (בכוחו), הפך לעני שגוֹוע מרעב,"
    "…וְאֵיד נָכוֹן לְצַלְעוֹ." — "…ואסון (אֵיד) נימצא בצדו (צלע = צד)."
  2. "יְהִי רָעֵב אֹנוֹ." — "ילדיו (אֹנוֹ = כוחו) של הרשע יהיו רעבים,"
    "…וְאֵיד נָכוֹן לְצַלְעוֹ." — "…ואסון שמור לאישתו (שנבראה מצלעו).

 

פסוק 13:

          יֹאכַל בַּדֵּי עוֹרוֹ, יֹאכַל בַּדָּיו בְּכוֹר מָוֶת.

גופו של הרשע נאכל לאט לאט. ה"בדים" בחצי הראשון של המשפט הם חלקי עור; בחציו השני  מדובר בחלקי גוף (איברים). מי שפעם ראה תמונות של חולי צרעת יודע על מה בלדד מדבר: המחלה הזו "אוכלת" קודם את עורו של הנגוע, ומאוחר יותר "נאכלים" לו הגפיים, החל מהאצבעות.

ומי "יֹאכַל" את איבריו של הרשע? —  "בְּכוֹר [ה]מָוֶת". — רוב המפרשים סבורים שזהו כינוי למלאך המוות או ל"ראש מלאכי המוות".

שים לב שבלדד מתאר כאן בדיוק את מצבו של איוב המסכן: גופו הרי נרקב כשהוא עדיין בחיים. והנה בלדד וחבריו מצביעים עליו ואומרים: "איוב, אנחנו רואים אותך מקבל את כל העונשים של רשע גמור. לכן, אל תספר לנו שאתה לא רשע."

 

פסוק 14:

          יִנָּתֵק מֵאָהֳלוֹ מִבְטַחוֹ, וְתַצְעִדֵהוּ לְמֶלֶךְ בַּלָּהוֹת.

הרשע "יִנָּתֵק מֵאָהֳלוֹ מִבְטַחוֹ." — כל מה שמעניק לו תחושה של ביטחון נמצא במאהל שלו: בני המשפחה (החמוּלה) שמגנים עליו, העושר החומרי שנמדד בגודל העדרים, כלי הנשק וכל רכוש אחר — הכול נמצא באוהלים האלה … אך כעת הוא נאלץ "להתנתק" מהכול. כוח שהרשע אינו יכול להתנגד לו — כוחו של אלוהים — מצעיד אותו "לְמֶלֶךְ בַּלָּהוֹת" — וזהו כנראה כינוי נוסף למלאך המוות או לשׂר מלאכי המוות.

         זה מזכיר לנו כי שום דבר בעולם הזה לא יכול לתת לנו ביטחון אמיתי. הכול יכול להילקח בין רגע: הבית, הכסף, הביטוחים, בריאות ותפקוד הגוף — ואפילו המשפחה. ואסונות כאלה לא קורים רק לרשעים. — שאלו את איוב!

אם זה יקרה, חשוב מאוד שביטחוננו יהיה בישוע. חשוב מאוד שנוכל להגיד עם שאול השליח:

וַאֲנִי בָּטוּחַ כִּי לֹא הַמָּוֶת וְלֹא הַחַיִּים, לֹא מַלְאָכִים וְלֹא שַׁלִּיטִים, לֹא דְּבָרִים שֶׁבַּהוֶֹה וְלֹא דְּבָרִים שֶׁעֲתִידִים לָבוֹא, לֹא כֹּחוֹת, 39 לֹא גְּבָהִים וְלֹא מַעֲמַקִּים וְלֹא שׁוּם יְצוּר אַחֵר לֹא יוּכְלוּ לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת אֱלֹהִים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ (רומים ח 39-38).

 

פסוק 15:

בלדד ממשיך לתאר את מה שקורה אחרי שהרשע עזב את העולם: הקללה ממשיכה להשפיע על קרוביו ועל צאצאיו:

          תִּשְׁכּוֹן בְּאָהֳלוֹ מִבְּלִי לוֹ, יְזֹרֶה עַל נָוֵהוּ גָפְרִית.

"מישהי תִּשְׁכּוֹן" באוהל שלפני האסון היה שייך לרשע. כעת האוהל עבר בעלוּת — הוא "מִבְּלִי לוֹ", כי הרשע איבד את הכול. ה"מישהי" ששוכנת שם היא, לפי מפרשים מסוימים, אשתו של הרשע; אחרים סבורים שהיא פשוט "הצרה".

וזה עוד לא הכול. בסופו של דבר "יְזֹרֶה עַל נָוֵהוּ גָפְרִית." — בלדד מנבא לביתו (נָוֵהוּ) של הרשע סוף זהה לזה של ערי הכיכר בתקופת אברהם: "וַיהוה הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ" (בראשית יט 24).

ייתכן שמאורעות סדום ועמורה היו ידועים לבלדד — אם כך, הם היו ממש "טריים" ואולי אף התרחשו בתקופת חייו — או שלקח תמונה זו מהתפרצות הר געש.

 

פסוק 16:

          מִתַּחַת שָׁרָשָׁיו יִבָשׁוּ, וּמִמַּעַל יִמַּל קְצִירוֹ.

משל זה מתאר…

  • את הרשע עצמו — דהיינו השורש,
  • ואת צאצאיו — דהיינו הקציר (העשב) שיונק חיים מהשורש.

שניהם "יִבָשׁוּ" יחדיו, כי הרי אם השורש מת, גם העשב שמחובר אליו לא יכול להמשיך להתקיים.

בלדד טוען: "בסופו של דבר הרשע ימחק, ויחד אתו ימחקו צאצאיו. זהו חוק שלמדתי מניסיוני."

 

         כאן בלדד טועה. בספר יחזקאל (יח 4-2) אלוהים מדגיש שהוא מתנגד לרעיון הזה. הוא גוער בבני ישראל במילים:

2 מַה לָּכֶם, אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:

          "אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר, וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה."

במילים אחרות, בני ישראל האשימו את אלוהים ואמרו: "אתה מעניש אותנו על חטאי אבותינו! איזה אי צדק!" — ואלוהים עונה:

3 "חַי אָנִי," נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה,

          "אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל.

4 הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה; כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה.

          הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת."

אצל אלוהים, כל אדם נשפט לפי חטאיו הוא — לא לפי מה שעשו הוריו.

 

פסוק 17:

          זִכְרוֹ אָבַד מִנִּי אָרֶץ, וְלֹא שֵׁם לוֹ עַל פְּנֵי חוּץ.

שמתם לב שלהרבה רשעים יש דחף חזק להנציח את עצמם? בתקופתו של סטלין עמדו פסליו בכל עיר בברית המועצות, ואף שוּנָה שמה של העיר הגדולה ווֹלְגוֹגְרָד ל"סְטָלִינְגְרָד". גם בדיקטטוּרוֹת של ימינו אנחנו פוגשים בכל פינה פסלים וציורי ענק של הרודן שחושב את עצמו "אב האומה".

אך איפה כל הפסלים של סטלין, של סדאם חוסיין ושל קדאפי היום? — "זִכְרוֹ אָבַד מִנִּי אָרֶץ."— אף אחד כבר לא זוכר אותם היום.

 

"וְלֹא שֵׁם לוֹ עַל פְּנֵי חוּץ." — למה שבלדד אומר בפסוק 17 יש שתי אפשרויות לפירוש:

  1. "לא זוכרים את הרשע בארץ וגם לא בחו"ל".
  2.       "לא זוכרים עוד את שמו ברחובות [בחוּצוֹת]." — הניסוח "לֹא שֵׁם לוֹ עַל פְּנֵי חוּץ" מזכיר לנו את המנהג להנציח את זכרם של אנשים בכך שנותנים את שמם לרחוב או לכיכר. כאן בלדד צודק. בשום מקום בעולם אין היום "רחוב היטלר", וכנראה גם לא יהיו "ככר בשאר אסד" או "שדרות סדאם חוסיין".

 

פסוק 18:

          יֶהְדְּפֻהוּ מֵאוֹר אֶל חֹשֶׁךְ, וּמִתֵּבֵל יְנִדֻּהוּ.

בלדד מתאר שוב את המעבר מהחיים למוות. הוא אומר: "יֶהְדְּפֻהוּ" — הרשע "נדחף" אל תוך החושך; וגם "יְנִדֻּהוּ" — כוח שאין לרשע שליטה עליו מאלץ אותו לנדוד מעולם החיים.

         אחדים מאתנו יכולים להעיד על ההבדל בין האופן בו מאמין משיחי עוזב את העולם לבין המאבק והפחד שלפעמים באים לביטוי בשעות האחרונות של אנשים בלתי מאמינים.

אני זוכר את אמא שלי באחד האשפוזים לפני מותה. כשהייתה בכאבים, היא כל פעם חזרה על המשפט, "אני רוצה ללכת למושיע שלי!" והאנשים הסמוכים לה התפלאו איך ייתכן שאותו "מושיע" בלתי נראה יכול להיות כל כך אמיתי עבור האישה החולה הזאת, שהוא מסיר ממנה אפילו את הפחד מן המוות.

 

פסוק 19:

          לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ, וְאֵין שָׂרִיד בִּמְגוּרָיו.

בלדד טוען שיחד עם הרשע נמחקים גם שני דורות (או אף שלושה, תלוי בפירוש של המילה "נין") של צאצאיו, עד שלא נשאר לו אפילו אחד. הוא שוב מתבסס על ניסיונו ועל ניסיונם של חכמי העבר שאותם גם אליפז מצטט וקובע: "אין הֶמְשכיות לרשע!"

ומה המסר של בלדד לאיוב? "איוב, גם מות ילדיך מוכיח מעל לכל ספק שאתה אשם. אתה הרשע שעליו אני מדבר."

 

פסוק 20:

          עַל יוֹמוֹ נָשַׁמּוּ אַחֲרֹנִים, וְקַדְמֹנִים אָחֲזוּ שָׂעַר.

כל העדים למה שקרה לרשע השׁתוממו "נָשַׁמּוּ", הם אוחזים בפחד "שָׂעַר".

"אַחֲרֹנִים וְקַדְמֹנִים" מפורש כאן בתור אלה שחיים במערב (האחרונים) ואלה שחיים במזרח (הקדמונים) — והרי בלדד וחבריו הם נציגים של עמים אלה.

ומה אומרים כל אותם עמים מסביב כשהם רואים את גורלו של הרשע?

 

פסוק 21:

          אַךְ אֵלֶּה מִשְׁכְּנוֹת עַוָּל, וְזֶה מְקוֹם לֹא יָדַע אֵל.

"ראו מה שקורה לאדם שעשה "עַוָּל" ושלא רצה לציית לאלוהים: הוא, רכושו, צאצאיו ואפילו זִכרו — פשוט נמחקים."

בלדד בעצם אומר: "איוב, דע לך שכל העמים מסביב למדו מהדוגמה השלילית שלך שלא כדאי להיות רשע."

 

         אתם שמים לב עד כמה אנחנו יכולים לטעות כאשר אנחנו שופטים אחרים? ידידי איוב מביטים על "העובדות" — או על מה שנראה להם כעובדות — ומתארים את איוב ממש כהתגלמותו של השטן. — ואיך מתאר אותו אלוהים? "עַבְדִּי אִיּוֹב … אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ; אִישׁ תָּם וְיָשָׁר, יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" (א 8-7).

לכן שאול השליח מזהיר אותנו:

          "מִי אַתָּה כִּי תִּשְׁפֹּט אֶת עַבְדּוֹ שֶׁל אַחֵר?

          הֲרֵי בְּעֵינֵי אֲדוֹנָיו הוּא עוֹמֵד אוֹ נוֹפֵל.

          אַךְ הוּא יַעֲמֹד, כִּי הָאָדוֹן יָכוֹל לַעֲזֹר לוֹ לַעֲמֹד" (רומים יד 4).

 

■         עלינו ללמוד להשאיר את השפיטה לאלוהים.