איוב פרק יד

 

המשך תשובתו של איוב לרעיו

לאחר נאומו הראשון של צופר

 

כאמור, נאומו של צופר היה לאיוב כ 'קש ששבר את גב הגמל'.

לפיכך, ראוי להתרענן בחזרה על סיכום דבריו של צופר, וכך נבין טוב יותר את עוצמת תשובתו של איוב וחריפותה.

כמו שכל דברי בלדד כבר היו כלולים או רמוזים בדברי אליפז, כן גם כל דברי צופר רמוזים בדברי קודמיו. כאשר צופר חוזר על אמרי קודמיו, הוא מאשרם.

צופר הוא הצעיר שברעים. הוא אינו מגיע לאיוב כאדם שעברו עשיר בניסיונות שונים כדוגמת אליפז ובלדד:

 

א.       צופר נשען באמרותיו על אמונה תמימה בחכמת אלוהים שאין האדם

מסוגל לרדת לעומקה. מכיוון שהאדם אינו יכול לרדת לעומק דעתו

של אלוהים ומכיוון שאלוהים צודק בכל, כל שנותר לאדם הוא להסכים

עם אלוהים, לחזור בתשובה וליהנות מרחמי אלוהים.

 

ב.       אם אדם אינו מבין על מה ומדוע אלוהים הענישו, עליו עדיין להיכנע

ולחזור בתשובה, כי אלוהים מן הסתם מצא עוול או חטא שאותו אדם

לא ראה, הבין או השכיל להסיר מחייו.

 

לאור הבנתו זו, צופר מעודד את איוב ותובע ממנו לחזור בתשובה. אם יעשה כך, יזכה לחוות את ברכות אלוהים.

תשובתו של איוב מתפרסת על פני פרקים יב-יד.

 

איוב פתח בלעג מר על רעיו החושבים את עצמם כיודעי כול, ומנקודה זו הם באים ללמדו על אודות כוחו ודעתו של אלוהים. איוב מבחינתו מכיר את גדולתו של אלוהים לא פחות טוב מרעיו, ולכן כל דבריהם אינם משרתים דבר ואינם עונים לשאלותיו.

לאורך פרק יב איוב גם כן מתאר את גדולתו וריבונותו של אלוהים ברמות שאינן נחותות מאלו של רעיו, אלא, איוב מדגיש איך כוחו, גבורתו ויכולותיו של אלוהים גם מתבטאים בקשיים ובצרות הבאים על בני האדם בעולם.

בפרקים יג-יד איוב מפנה את רוב שאלותיו כלפי אלוהים לאחר שנחל אכזבה מרה מתשובותיהם של רעיו — להם קרא "רופאי אליל".

איוב ממשיך בפרק יד את שהתחיל בפרק יג.

 

אפסות האדם (פס' 6-1)

 

איוב מציין את אפסותו של האדם ומנגד את התביעות הגדולות של אלוהים מהיצור האפסי והיחס הנוקשה של אלוהים כלפיו.

 

          1 אָדָם יְלוּד אִשָּׁה, קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז.

          2 כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל, וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד.

          3 אַף עַל זֶה פָּקַחְתָּ עֵינֶךָ, וְאֹתִי תָבִיא בְמִשְׁפָּט עִמָּךְ.

          4 מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא?  לֹא אֶחָד.

          5 אִם חֲרוּצִים יָמָיו, מִסְפַּר חֳדָשָׁיו אִתָּךְ: חֻקָּו עָשִׂיתָ וְלֹא יַעֲבֹר.

          6 שְׁעֵה מֵעָלָיו וְיֶחְדָּל, עַד יִרְצֶה כְּשָׂכִיר יוֹמוֹ.

 

פסוק 1:

          אָדָם יְלוּד אִשָּׁה, קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז.

 

אדם הנו ברייה חלשה, ילוד אישה. מנת חלקו בחיים אלו כבר נגזרה על־ידי אלוהים, והיא:"הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ" (בראשית ג 16).

כבר מרגע הולדתו יודע האדם כי ימיו קצובים ואף קצרים; ולא מספיק שימיו ספורים, מובטח לו גם כי זמן קצוב זה יהיה "שְׂבַע רֹגֶז" — מלא בעצב וקושי.

במילותיו איוב נשמע סרקזם: במקום שהאדם יהיה שׂבע ימים וקצר רוגז, האדם לפי תיאורו של איוב במצב הפוך: "קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז."

 

פסוק 2:

          כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל, וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד.

 

האדם כפרח רך, כמו נבט הצץ מן האדמה, ומיד נובל וקומל (תהילים צ 6).

"…וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד." — חיי האדם כל כך קצרים, עד כי הם נדמים לצל הזז במהירות ונעלם.

 

פסוק 3:

          אַף עַל זֶה פָּקַחְתָּ עֵינֶךָ, וְאֹתִי תָבִיא בְמִשְׁפָּט עִמָּךְ.

 

לאחר שאיוב מציין את אפסותו של האדם, הוא אומר בהשתוממות: "אַף עַל זֶה (אפילו על ברייה עלובה שכזו) פָּקַחְתָּ עֵינֶךָ."— אפילו על אדם חלש כמוני אתה משגיח בקפדנות, שמא אחטא!

"…וְאֹתִי תָבִיא בְמִשְׁפָּט עִמָּךְ." — ואז, מאחר שאני אכן אדם חוטא — שהרי אין לאדם כמוני אפשרות שלא לחטוא — אתה, אלוהים, מביא אותי בעל כורחי למשפט ומטיל עליי עונש כבד.

 

פסוק 4:

          מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא?  לֹא אֶחָד.

 

איוב שואל: מי יכול להוציא דבר טהור מדבר שהוא טמא ביסודו, כמו האדם? — אף אחד!

והוא מציג את הקובלנה: כל אדם נולד מיצור שבעצמו חוטא ואינו טהור. אם כן, איך ייתכן שיצור טמא יפיק יציר טהור? — זה בעליל בלתי אפשרי לאדם.

בדבריו איוב מציג נאמנה את מצבו של האדם בכניסתו לעולם. הוא מחזק את הנאמר מפי דויד המלך בתהילים נא 7: "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי, וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי." מכאן, האדם מגיע לעולם הזה כשהוא במעמד של חוטא — תחת קללה.

האדם מתחיל את קיומו כשהוא נדון לעונש — זאת מעצם היותו נגוע בחטא, וכתוצאה מכך נתון לקללת המוות.

אם כן, כל שינוי במצבו של האדם חייב לבוא בחסדו של אלוהים. ישועת האדם היא פעולה של חסד אלוהים (ראה ישעיהו נג; אפסים ב 10-8).

 

פסוק 5:

          אִם חֲרוּצִים יָמָיו, מִסְפַּר חֳדָשָׁיו אִתָּךְ; חֻקָּו עָשִׂיתָ וְלֹא יַעֲבֹר;…

 

"אִם חֲרוּצִים יָמָיו…" ("חֲרוּצִים" = בהשאלה מחריצת גזר דין [מל"א כ 40]) — מאחר שימי האדם קצובים וספורים ואתה, אלוהים, יודע בדיוק את מספר חודשי חייו,

"חֻקָּו עָשִׂיתָ וְלֹא יַעֲבֹר…" — ומאחר שאתה, אלוהים, קבעת את גבול ימיו של כל אדם, ואף אדם אינו יכול לעבור את המגבלה שאתה קבעת לחייו על פני כדור הארץ ("חֻקָּו" = גבולו — ראה משלי ח 29: "בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ, וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו; בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ"),…

 

פסוק 6:

          שְׁעֵה מֵעָלָיו וְיֶחְדָּל, עַד יִרְצֶה כְּשָׂכִיר יוֹמוֹ.

 

לכן, בבקשה, אלוהים, "שְׁעֵה מֵעָלָיו וְיֶחְדָּל." — "שְׁעֵה" = סור (איוב ז 19). אם כך גורלו של האדם, אז בבקשה, הסר מן האדם את מבטך הזועם, "וְיֶחְדָּל" ("ינוח מייסוריו" או "ישלים את תקופת חייו."

"…עַד יִרְצֶה כְּשָׂכִיר יוֹמוֹ." — עד שהאדם יבצע את העבודה שהוטלה עליו בחייו, ממש כפי שהשכיר פועל בעבודתו.

כמו שאדם השוכר את הפועל השכיר מעניק לו את הגדרת התפקיד ואז מניח לו לבצע את העבודה שלשמה שכרו, כך אתה, אלוהים, בבקשה הניח לאדם מזעמך ותאפשר לו למלא את הייעוד שלשמו בראת אותו.

במילותיו של איוב יש מעין בקשה מאלוהים: אנא פעל בחסד רב יותר כלפי היצירים העלובים והמסכנים הללו שנקראים בני אדם.

 

קיום האדם דל מקיומו של עץ (פס' 12-7)

 

          7 כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה:

          אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף, וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל.

8 אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ 

9 מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ, וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָטַע.

10 וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ; וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ?

          11 אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם, וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ,

          12 וְאִישׁ שָׁכַב וְלֹא יָקוּם.

          עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם לֹא יָקִיצוּ, וְלֹא יֵעֹרוּ מִשְּׁנָתָם.

 

פסוק 7:

          כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה:

          אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף, וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל.

 

איוב מציין שלעץ יש תקווה גם אם כורתים את גזעו. גם אם יישאר רק גדם שנראה מת, ממנו ימשיכו לצמוח ענפים חדשים וטריים ("יֹנַקְתּוֹ" = ענף רך שצץ מן הגזע ויונק את חייו ממנו).

 

פסוקים 9-8:

אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ 

מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ, וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָטַע.

 

איוב מדגיש את היתרון שיש לעץ לעומת חיי האדם השבירים:

גם אם גזע עץ יזקין וייראה כמת בגלל חום הקיץ או ריבוי השנים, הרי שורשו יתעורר עם בו הגשמים ויצמיח ענפים ופרי.

"…וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָטַע." — העץ הישן יתנהג ממש כמו אילן רך שניטע זה מקרוב (ראה תהילים פ 12).

 

פסוק 10:

          וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ; וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ?

 

הגבר (האדם) לעומת זאת, נחלש וגוֹוע. הוא נושם את נשימתו האחרונה ומת — ואז איפה הוא (וְאַיּוֹ)?

איוב לא ממשיך במשפט כמתבקש: שלא כמו העץ, האדם שמת אינו קם לתחייה אם רק "יריח מים" — ואפילו לא אם יניחו אותו ליד גן ילדים שופע רעש של חיים; האדם מסיים לעולם את חלקו עם בני האדם החיים.

כך אומר גם קוהלת (ט 6-5):

          "כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ, וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה,

          וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר, כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם. 6 גַּם אַהֲבָתָם,

          גַּם שִׂנְאָתָם, גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה, וְחֵלֶק אֵין לָהֶם

          עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ."

 

איוב האמין בתחייה מן המתים (יט 25). כאן הוא מדגיש כי ברגע מותו של האדם נגמר לנצח השלב הנוכחי בחייו.

 

פסוקים 12-11:

          אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם, וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ,

          12 וְאִישׁ שָׁכַב וְלֹא יָקוּם.

          עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם לֹא יָקִיצוּ, וְלֹא יֵעֹרוּ מִשְּׁנָתָם.

 

איוב ממשיך את עניין הפסוק הקודם:

"אָזְלוּ מַיִם…" — כמו ים שיבש וכמו נהר שהפך למדבר,

"…וְאִישׁ שָׁכַב וְלֹא יָקוּם." — כך בדיוק הוא הגבר המת (כל אדם שנפטר): הוא יישאר במצבו זה ולא יקום עוד.

"עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם…" — המתים לא יקומו עד היום שבו השמים, כפי שאנו מכירים אותם, יפסיקו להתקיים (ראה גם "עַד בְּלִי יָרֵחַ" [תהילים עב 7]; "עַד אֶפֶס מָקוֹם" [ישעיהו ה 8]).

 

בצערו ובסבלו איוב פונה לאלוהים בשאלות רבות. הקושי הביא אותו למקום בו הספק והביקורת עולים. למרות שאיוב חווה דברים נפלאים מאלוהים וידע רבות על אודותיו, הצרות והסבל דחפו אותו למצב לא בריא וערערו את הקשר בינו לבין אלוהים.

 

■         מה עליי ללמוד מכך?

 

צרה וסבל יכולים לעוות את הבנתי או את הרגשתי כלפי אלוהים. לכן, חשוב שנחנך את עצמנו ונאמן את לבנו להישען בכל מצב על הכתוב על אודות אלוהים בכתבי הקודש.

ובעת צרה, נבקש מידידינו יראי האלוהים להזכיר לנו את האמת הבטוחה ולעודד אותנו להמשיך ולהישען עליה.

 

אך איוב גם מדבר על "אחרי המוות".

חשוב לציין שכתבי הקודש אינם מלמדים על קיום גלגול נשמות. הכתוב בקוהלת ט 6-5 מהווה הוכחה שגלגול נשמות הנה דעה הנוגדת את דבר אלוהים (ראה ציטוט לעיל).

 

פסוקים 15-13: איוב אומר: לו, בדומה לעץ, לאדם הייתה תקווה גם אחרי מותו…

 

13 מִי יִתֵּן בִּשְׁאוֹל תַּצְפִּנֵנִי, תַּסְתִּירֵנִי עַד שׁוּב אַפֶּךָ,

          תָּשִׁית לִי חֹק וְתִזְכְּרֵנִי.

14 אִם יָמוּת גֶּבֶר — הֲיִחְיֶה?

          כָּל יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל, עַד בּוֹא חֲלִיפָתִי.

15 תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ; לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף.

 

פסוק 13:

"מִי יִתֵּן בִּשְׁאוֹל תַּצְפִּנֵנִי." — איוב מביע משאלה: הלוואי שתשמור אותי בקבר, תסתיר אותי שם עד שיסור זעמך.

"תָּשִׁית לִי חֹק." — תקבע גבול, מגבלת זמן לשהייתי בקבר, ואז "תִזְכְּרֵנִי" ותקימני לחיים — אך באווירה בה אינך זועם עליי.

איוב לא רומז לכך שאלוהים אינו רואה את אשר בשאול. הוא בעצם אומר: "כאדם מת, אינני חוטא — ולכן אני גם לא אחווה את זעם אלוהים."

 

פסוק 14:

14 אִם יָמוּת גֶּבֶר — הֲיִחְיֶה?

          כָּל יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל, עַד בּוֹא חֲלִיפָתִי.

 

בשאלתו זו איוב מביע נימה של חוסר ביטחון: "אִם יָמוּת גֶּבֶר — הֲיִחְיֶה?" — לו הייתי בטוח בתקומתי, לו הייתי יכול לקוות בביטחון מוחלט לחיים חדשים אחרי חיי אלה עלי אדמות, כי אז"כָּל יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל" — אז הייתי מייחל וסובל את עינויי בשקט כל ימי חיי. אז הייתי נאזר בסבלנות "עַד בּוֹא חֲלִיפָתִי" — עד המעבר מהחיים למוות ("כָּל יְמֵי צְבָאִי" = כל ימי עמלי בעולם הזה).

 

פסוק 15:

תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ; לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף.

 

וכאשר תקראני לחיים, אני אענה לקריאתך.

"…לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף." — כאשר אתה, אלוהים, תתגעגע (תִכְסֹף) ותשתוקק לראות את יצורך שוב בין החיים "אָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ."

לעומת מה שיכול להתפרש כפקפוק בפסוק 14, כאן מביע איוב את ביטחונו בכוחו ויכולתו של אלוהים להקים מן המתים.

 

בפסוקים 17-16 איוב חוזר לתאר את מצבו בהווה:

 

          16 כִּי עַתָּה צְעָדַי תִּסְפּוֹר; לֹא תִשְׁמֹר עַל חַטָּאתִי.

          17 חָתֻם בִּצְרוֹר פִּשְׁעִי, וַתִּטְפֹּל עַל עֲו‍ֹנִי.

 

פסוק 16:

"כִּי עַתָּה צְעָדַי תִּסְפּוֹר." — כעת אתה, אלוהים, מקפיד עמי בכל. אתה שם לב לכל צעד שאני עושה.

"לֹא תִשְׁמֹר עַל חַטָּאתִי." — וכשאני חוטא, אינך ממתין אלא מעניש אותי מיד.

 

פסוק 17:

          חָתֻם בִּצְרוֹר פִּשְׁעִי, וַתִּטְפֹּל עַל עֲו‍ֹנִי.

 

פשעי שמוּר בצרור (כך אינך יכול לשכוח דבר), ועוד תוסיף על עווני עוונות נוספים שאינם ראויים לעונש כפי שהענשת אותי (ראה שימוש בביטויים דומים: הושע יג 12; תהילים קיט 69). השורש ט.פ.ל מורה לרוב על "לטייח" / "להדביק" (איוב יג 4), וכאן "להוסיף על־".

 

פסוקים 22-18: איוב אומר: היצורים החזקים ביותר אובדים לעולם, כל שכן האדם.

 

          18 וְאוּלָם הַר נוֹפֵל יִבּוֹל, וְצוּר יֶעְתַּק מִמְּקֹמוֹ,

          19 אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם, תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ עֲפַר אָרֶץ,

          וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ.

20 תִּתְקְפֵהוּ לָנֶצַח וַיַּהֲלֹךְ, מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ.

21 יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדָע, וְיִצְעֲרוּ וְלֹא יָבִין לָמוֹ.

22 אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב, וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל.

 

בפסוקים המסיימים את פרק יד ואת תשובתו של איוב לנאומו של צופר ושאר רעיו, איוב מציין מספר עובדות מן הטבע ומן החיים. בדרך זו הוא עונה לשאלות ששאל לפני כן בעצמו.

 

פסוק 18:

          וְאוּלָם הַר נוֹפֵל יִבּוֹל, וְצוּר יֶעְתַּק מִמְּקֹמוֹ,

 

אפילו הרים עלולים ליפול לנגד עינינו וסלעים נעתקים ממקומם. רעידות אדמה משנות את התמונה הטופוגרפית, ומה שהיה עד לפני רגע הר מרשים יכול להפוך לתל עפר.

בשפת הקדמונים, "הר" שימש לעתים קרובות סמל לממלכה (דניאל ד; זכריה ד 6; חבקוק ג 6).

מכאן, אלוהים מפיל ממלכות, ואלה לעולם לא חוזרות לכוחן שאבד.

 

פסוק 19:

          אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם, תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ עֲפַר אָרֶץ,

          וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ.

 

איוב מצייר תמונה של ערוצים:

"אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם." — זרימת מים מתמשכת מסוגלת לשחוק אף חומר קשה כמו אבן — לשנות את צורת האבן לבלי חזור.

"…תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ עֲפַר אָרֶץ." — מי שטפונות סוחפים עמם את הצמחיה יחד עם עפר הארץ ומשנים את תמונת המקום שבו זרמו לעולם ("סָפִיחַ" = מה שגדל מאליו, מבלי שזורעים [ויקרא כה 5, 11; מלכים־ב יט 29]; וכאן "עשבים").

"וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ." — אלוהים, אם זהו גורלם של איתני ארץ, על אחת כמה וכמה יש בכוחך לגרום לאדם, שהוא יצור חלש, לאבד תקווה.

 

האמת היא:

 

  • חייו של האדם הנושע יהיו שונים בתכלית השינוי לאחר שיקום לתחייה

וישוב לחיות בממלכת אלוהים ולמלוך עמו. האדון ישוע מבטיח לו

שם חדש וחיים מלאי עשייה לכבודו.

 

  • האדם שמת במצב של חוסר ישועה יקום רק כדי לעמוד מול כס

המשפט של אלוהים, וזאת כדי לשמוע את דין אלוהים הצודק לגביו —

לשלוח אותו לאגם האש לנצח נצחים.

 

כך או כך, אף מת לא ישוב לחיים לעשות את מה שעשה לפני כן בדיוק.

 

פסוק 20:

תִּתְקְפֵהוּ לָנֶצַח וַיַּהֲלֹךְ, מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ.

 

אתה, אלוהים, אוחז באדם אחיזה ניצחת (ירמיהו ח 5). אתה מכריעה אותו כך שלא יוכל לקום או להתמודד עמך שוב ("וַיַּהֲלֹךְ" = הולך מן העולם לבלי שוב).

"…מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ." — אתה, אלוהים, משנה את פניו של האדם בעת מותו ושולח אותו מארץ החיים לארץ המתים.

 

פסוק 21:

יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדָע, וְיִצְעֲרוּ וְלֹא יָבִין לָמוֹ.

 

אחרי מותו של האדם, הוא לא ידע ולא יהיה מעודכן לגבי שום דבר בחיי אלו החיים בארץ — גם לא בחיי היקרים לו ביותר, בני משפחתו (קוהלת ט 6-5).

"יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדָע." — המת לא ידע אם בניו יתעשרו ("כָּבֵד" = עשיר — בראשית יג 2).

"וְיִצְעֲרוּ וְלֹא יָבִין לָמוֹ." — וגם אם בניו יהיו מעטים ונקלים מעוני, המת לא ידע ולא ירגיש במצבם

("מִצְעָר" = קטן, חסר חשיבות — בראשית יט 20).

 

פסוק 22:

אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב, וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל.

 

ישנן שתי אפשרויות לפירוש:

א.       רק כאשר הבשר והנפש עליו — ז"א כשעודנו בחיים — הוא מסוגל

להרגיש כאב ולהתאבל.

ב.       כמו שהמת אינו יודע בכל המתרחש בחיי בניו, כן בניו וקרוביו

אינם חשים בצערו של המת. הוא נושא את כאבו לבדו, ונפשו שלו תאבל.

 

שאלה: האם נפש המת מסוגלת לכאוב או לשמוח? — לאור הכתוב בבשורת לוקס 16 ניתן לומר בהחלט שכן! העשיר שנשלח לשאול אכן סובל וזועק לנחמה.

שמחתם של ילדי אלוהים היא שבתקופת הנצח, כאשר יהיו בחברת אלוהים, כאשר לא יחוו עוד את תוצאות החטא והשפעתו, יסיר אלוהים מהם כל צער ודמעה (התגלות כ-כא).

 

סיכום

 

בפרקים יב-יד איוב עונה לשלושת רעיו ולא רק לצופר שהיה הדובר האחרון בסדרת הנאומים הראשונה.

מענהו של איוב ערוך כמתכונת המענות הקודמים: תחילה איוב מדבר אל רעיו, אחר כך אל אלוהים ומסיים בהזכרת המוות.

במענהו של איוב חוזרות כל טענותיו הקודמות בהעמקה ובהרחבה.

 

  • כלפי אלוהים איוב טוען בפעם הראשונה שאלוהים נותן שלווה

לרשעים (יב 6). איוב עתיד להרחיב בנוגע לטענה זו בפרקים כא ו-כד.

 

  • העולה מדברי איוב הוא: לא קיבלתי תשובה ראויה לשאלתי "מפני

מה באו כל הצרות עליי?"

 

  • הרעים של איוב, הטוענים שהם יודעים את התשובה, נתפסים בעיני

איוב כחנפים.

 

  • כמו שטענותיו של איוב מנוסחות כעת בלשון חזקה יותר, כך גם

נאמנותו של איוב לאלוהים מובעת בלשון חזקה יותר מלפנים.

 

  • איוב דורש להישפט לפני אלוהים עם אלוהים. מבחינתו של איוב

אין בכך כל ניסיון להוכיח שיש פסול כלשהו באלוהים, חס וחלילה,

אלא להוכיח לכל שהסיבה לצרותיו והאסונות שפקדו את חייו אינם

נובעים מפשעים שעשה. איוב מוכן לעמוד מול אלוהים מכיוון שהוא

בטוח בצדקתו. איוב גם בטוח שאלוהים הצדיק יוכיח את צדקתו לכל.

 

  • רעיו של איוב אינם יורדים ככל הנראה לעומק כוונותיו של איוב,

ומפרשים את דבריו כאילו הוא מתנשא ומצטדק המעז לדבר דברי

רהב, חירוף וגידוף.

 

עד כאן תשובתו של איוב לסדרת הנאומים הראשונה של רעיו.

כעת רעיו של איוב עונים לו. בפרק טו אליפז התימני פותח ואומר: "איוב צדיק בעיניו, אך פיו ירשיעו."