איוב — פרק ז:

 

המשך תשובתו של איוב

לאליפז התימני

 

 

מבוא

 

כאמור, תשובת איוב לאליפז התימני מתפרסת על פני פרקים ו-ז:

 

  • בחלק הראשון (פרק ו) איוב מדבר לרעיו;
  • בחלק השני (פרק ז) איוב פונה לאלוהים.

 

פרק ז מחולק לשני נושאים:

  1. תיאור עינויו ומצבו הנואש של איוב (ז 10-1);
  2. איוב פונה לאלוהים במספר שאלות

ומבקש ממנו שישים קץ לייסוריו (ז 21-11).

 

להזכירנו:

אליפז התימני היה הראשון מבין רעיו של איוב שפתח בדברי הסבר ומסקנות בנוגע לסיבה שבעטיה באו על איוב כל הצרות.

המסר המרכזי של אליפז התימני היה:

  • צרותיו של האדם באות עליו כעונש על עוונותיו;
  • אין אדם צדיק, יהיה אשר יהיה, ולכן כל אדם ייתכן

שיטעם מנה של קושי וצרה;

  • האדם אחראי למעשיו, ולכן אין לאדם כל תועלת

בתלונה נגד אלוהים הצדיק. לפיכך, במקום להתלונן

לאלוהים, טוב לו לאדם הסובל בעבור עוונותיו להתפלל

לאלוהים ולהיכנע לפניו;

  • הייסורים, למרות הקושי הטמון בהם, באים על האדם לטובתו,

לרפאו מחטאיו, לזקקו, להיטיב עמו ולהרבות שלומו לעתיד.

 

בקיצור: "איוב, אם אדם סובל כמוך, סימן שהוא לא צדיק כפי שהוא מנסה להראות!"

 

 

איוב מסביר

מדוע הוא מצפה למוות

 

  1. תיאור עינויו

      ומצבו הנואש של איוב (ז 10-1)

 

1 הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵי אָרֶץ, וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו?

2 כְּעֶבֶד יִשְׁאַף צֵל, וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פָעֳלוֹ.

3 כֵּן הָנְחַלְתִּי לִי יַרְחֵי שָׁוְא, וְלֵילוֹת עָמָל מִנּוּ לִי.

4 אִם שָׁכַבְתִּי וְאָמַרְתִּי: "מָתַי אָקוּם?"

          וּמִדַּד עָרֶב, וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים עֲדֵי נָשֶׁף.

5 לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה וְגוּשׁ עָפָר, עוֹרִי רָגַע וַיִּמָּאֵס.

6 יָמַי קַלּוּ מִנִּי אָרֶג, וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה.

 

7 זְכֹר כִּי רוּחַ חַיָּי; לֹא תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב.

8 לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי; עֵינֶיךָ בִּי — וְאֵינֶנִּי.

9 כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ, כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה.

10 לֹא יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ, וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקֹמוֹ.

 

 

פסוק 1:

הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵי אָרֶץ, וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו?

 

"צָבָא" = עבודת חובה לזמן קצוב (ישעיהו מ 2). האין זה כך שחיי האדם בארץ, בעולם הזה, קצובים ורבי עמל, בדומה לשירות החיילים בצבא ולעבודת השכירים?

 

פסוק 2:

כְּעֶבֶד יִשְׁאַף צֵל, וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פָעֳלוֹ.

 

האדם דומה לעבד העושה את מלאכתו בחום היום ושואף לצל הערב ולמנוחה מעמלו. הוא דומה לשכיר המחכה לרגע בו יקבל את שכרו (את "פָעֳלוֹ". — השכר נקרא "פְּעֻלַּת שָׂכִיר" בויקרא יט 13: "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל; לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר").

 

 

פסוק 3:

3 כֵּן הָנְחַלְתִּי לִי יַרְחֵי שָׁוְא, וְלֵילוֹת עָמָל מִנּוּ לִי.
"עָמָל" = ייסורים מעבודה קשה.

כמו אותו עבד או שכיר בפסוק הקודם, כך גם אני, אומר איוב: חודשים (ירחים) של עבודה לשוא היו לי לנחלה. עבדתי ויגעתי אך התברר שלא הייתה תועלת בכל עמלי. ושלא כמו העבד, אשר הלילות מבטיחים לו מנוחה מעבודתו הקשה, לי היו "לֵילוֹת עָמָל" — אין יום ואין לילה, והכול לשוא ("מִנּוּ לִי" = נתנו לי כמו מנה).

 

אם כן, מצבו של איוב גרוע בשלוש נקודות ממצבו של העבד:

 

  1. העבד או השכיר מצפים לערבו של יום — איוב מצפה לערב החיים, למוות;
  2. על השכיר והעבד לחכות רק יום אחד כדי להגיע למימוש תקוותם —

שכר או מנוחה — איוב לעומתם צפוי לחודשים של ייסורים ללא הפסק,

משום שגם בלילה אין לו מנוחה מסבלו.

  1. השכיר והעבד רואים שכר בעמלם; יש תועלת בפעולתם. מבחינתו

של איוב, כל עמלו וייסוריו הם לשוא.

 

פסוק 4:

אִם שָׁכַבְתִּי וְאָמַרְתִּי: "מָתַי אָקוּם?"

          וּמִדַּד עָרֶב, וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים עֲדֵי נָשֶׁף.

 

כאשר אני שוכב לישון אני כבר אומר: "מתי אקום?" כי מכאוביי מתגברים בלילות ואני מחכה בקוצר רוח לבוקר.

"…וּמִדַּד עָרֶב" = הערב מאריך את מידתו. — הערב והלילה נמשכים לאין סוף.

"נֶשֶׁף" = השעות המאוחרות של הלילה, קודם זריחת השמש. הזמן בו הרוח נושפת, נושבת. — אני מתייסר בנדודי שינה וסובל עד דמדומי הבוקר.

איוב מתאר את הסבל הנורא אשר בא עליו: אין לו רגע של מנוחה או שלווה. הכול כואב — מן הלב עד כל איבר בגופו, כך שאין לו מנוח, לא ביום ולא בלילה.

 

פסוק 5:

לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה וְגוּשׁ עָפָר, עוֹרִי רָגַע וַיִּמָּאֵס.

 

"לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה." — גופי התכסה בתולעים כמו לבוש.

"…וְגוּשׁ עָפָר." — איוב ישב על האפר (ב 8), והאפר שנדבק על ההפרשות של פצעיו נעשה גושים ורגבים שכיסו את גופו.

"עוֹרִי רָגַע וַיִּמָּאֵס." — עורי נסדק ונמס (או: נמק ונמאס עליי).

איוב מתאר באופן ציורי את מצב גופו הקשה. אין פלא שבמצבו אינו יכול לנוח ומצפה כבר למוות.

 

פסוק 6:

יָמַי קַלּוּ מִנִּי אָרֶג, וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה.

 

"יָמַי קַלּוּ מִנִּי אָרֶג." — איוב טוען שימיו עוברים מהר יותר מן הכלי שהאורג שם בו את חוט הערב ומעבירו במהירות בין חוטי השתי.

"…וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה." — והם (ימיי) יסתיימו מבלי שתהיה לי כל תקווה לעתיד.

ייתכן מאוד שאיוב בפסוק זה מתכוון לימיו הרגועים שהיו לו לפני האסון. לדעתו, ימים אלו עברו כה מהר, ומה יצא לו מהם? שום דבר! הכול מת ונעלם.

 

■         עד כה איוב דיבר באופן כללי, כביכול "לכל המעוניין להקשיב",

           אך כעת הוא פונה לאלוהים:

 

פסוק 7:

זְכֹר כִּי רוּחַ חַיָּי; לֹא תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב.

 

אלוהים! שים לב שחיי עוברים כאוויר החם שיוצא מפי כאשר אני נושם: הוא נידף ואיננו. עיני לא תראה עוד טוב כלשהו. אין תקווה לחיי.

 

פסוק 8:

לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי; עֵינֶיךָ בִּי — וְאֵינֶנִּי.

 

"תְשׁוּרֵנִי" = תראה אותי. — העין הרואה אותי כעת לא תראני עוד (כי אמות), וכאשר תשים עיניך להיטיב עמי לא אהיה עוד (ראה פסוק 21).

איוב מציין נקודות אלו כדי להדגיש את זמניותו וקוצר חייו של האדם.

במילים אחרות: אלוהים, אם יש זמן מתאים לרחמיך עליי — זה כעת. אם תחכה מעט יותר, כבר לא אהיה בין החיים, ואז כל חסדך ורחמיך לא יועילו.

 

פסוקים 10-9:

כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ, כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה.

לֹא יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ, וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקֹמוֹ.

 

חיי הם כענן בוקר הנמוג ונעלם עם חום השמש, כי הרי כך הוא היורד שאולה ולא יעלה שוב.

"לֹא יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ." — והמת שעזב את ארץ החיים לא ישוב עוד לביתו. הוא יהפוך לזר לעולם החיים.

"שְׁאוֹל" = מקומם של המתים, קבר (תהילים קלט 8). המת נקרא "יוֹרֵד שְׁאוֹל" כי הוא נקבר באדמה.

 

בקשתו של איוב מאלוהים בפסוקים 10-7 היא: אם יש עת לחסד, לרחמים ולשינוי מצבי — הריהו כעת. לאחר מותי לא יהיה טעם לשום שינוי.

 

יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה

 

החיים שלאחר המוות וגורלם של המתים הנו נושא מאוד נדרש. כתבי הקודש בהירים בנושא זה, ולמרות זאת, רבים אלו אשר מחפשים תשובות במקורות האסורים.

 

שלמה המלך אמר בספר קוהלת:

קוהלת ט 6-5:

          כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ, וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה,

          וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר, כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם.

          גַּם אַהֲבָתָם, גַּם שִׂנְאָתָם, גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה,

          וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

 

קוהלת יב 7:

          וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה,

          וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.

(ראה גם אל העברים ט 27)

 

יש אמת בטענתו של איוב שהמת אכן לא יחזור למלא את אותו התפקיד שמילא בעודו בחיים. אך איוב לא מפרט את חלקו של המת הנושע לאחר שנשמתו עולה לנוכחות אלוהים.

 

כאשר אדם נושע מת, נשמתו עולה לנוכחות אלוהים (לוקס כג 43; פיליפים א 23-21).

נפש הנושע תישפט לפני אלוהים במשפט כס המשיח. משפט זה אינו קובע את גורל הנפש לשאול או לגן עדן, אלא רק נועד לקבוע את תפקידה במלכות המשיח (קור"א ג 15-10; קור"ב ה 10).

למת הנושע אין יותר חלק בעולם החיים כפי שהיה לו לפני שנפטר.

לאור דברי איוב ודבריו של שלמה המלך בספר קוהלת, ניתן לקבוע בוודאות שכל עניין גלגול הנשמות זר לכתבי הקודש. גלגול נשמות היא תורת שקר, וכל העוסקים בה חשופים להשפעת שדים.

 

כאשר אדם שאינו נושע נפטר, נשמתו מגיעה לשאול — מקום משכנם של המתים הלא נושעים. השאול הוא מקום של ייסורים (לוקס טז). בשאול מחכה נשמת המת שאינו נושע עד לסוף מלכות אלף השנים של המשיח ישוע עלי אדמות.

בסיום ממלכת 1000 השנים של ישוע בעולם, לפני עידן הנצח, יתקיים משפט הכיסא הלבן הגדול בשמים (התגלות כ 15-11). אז יישפטו כל נשמות הנפטרים הלא נושעים לאגם האש לנצח נצחים. — מדוע? — כי דחו את דמו מכפר החטאים של האדון ישוע.

 

 

  1. איוב פונה לאלוהים במספר שאלות

      ומבקש ממנו שישים קץ לייסוריו (ז 21-11)

 

איוב שאינו יודע מהי סיבת ייסוריו, פונה אל אלוהים במספר שאלות ומבקש ממנו לשים קץ לייסוריו.

 

          11 גַּם אֲנִי לֹא אֶחֱשָׂךְ פִּי; אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי,

          אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִׁי.

          12 הֲיָם אָנִי, אִם תַּנִּין, כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר?

          13 כִּי אָמַרְתִּי: "תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי, יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְׁכָּבִי,"

14 וְחִתַּתַּנִי בַחֲלֹמוֹת, וּמֵחֶזְיֹנוֹת תְּבַעֲתַנִּי.

15 וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי, מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי.

16 מָאַסְתִּי! לֹא לְעֹלָם אֶחְיֶה. חֲדַל מִמֶּנִּי, כִּי הֶבֶל יָמָי.

17 מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ, וְכִי תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ,

18 וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים, לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ?

          19 כַּמָּה לֹא תִשְׁעֶה מִמֶּנִּי, לֹא תַרְפֵּנִי עַד בִּלְעִי רֻקִּי?

          20 חָטָאתִי — מָה אֶפְעַל לָךְ, נֹצֵר הָאָדָם?

          לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ, וָאֶהְיֶה עָלַי לְמַשָּׂא?

          21 וּמֶה לֹא תִשָּׂא פִשְׁעִי, וְתַעֲבִיר אֶת עֲו‍ֹנִי?

          כִּי עַתָּה לֶעָפָר אֶשְׁכָּב, וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי.

 

פסוק 11:

          גַּם אֲנִי לֹא אֶחֱשָׂךְ פִּי; אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי,

          אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִׁי.

 

"לֹא אֶחֱשָׂךְ פִּי" = לא אחסוך במילים, לא אסגור עוד את פי. — כיוון שימי קצרים ואיני צופה לכל שינוי לטובה ואין לי עוד תקווה בחיי, כי אם נגזר עליי למות בעינויי נפש וגוף, לכן גם אני לא אמנע מלומר את שעל לבי, את מחאתי לפניך, אלוהים, על אודות העוול הנעשה לי.

 

פסוק 12:

          הֲיָם אָנִי, אִם תַּנִּין, כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר?

 

"הֲיָם אָנִי?" — האם אני ים המסוגל לעלות על גדותיו ולשטוף את הארץ ולגרום למוות ואסון (לח 8)?

"…אִם תַּנִּין?" — האם אני תנין (מפלצת ימית נוראה — ראה ישעיהו כז 1) המשחר לטרף ומסכן חיי המתקרבים אליו? כתבים היסטוריים מגלים כי אכן העמידו משמרות באזור רחצה בנילוס מהתנפלות תמסחים על הרוחצים.

איוב אומר: יש סיבה טובה להעמיד גבול לים, ויש סיבה טובה לגדר את מקומו של התנין — אך איזה סיכון מהווה אני לסביבה, עד כי צריך לרסן אותי או לפגוע בי בכזאת עוצמה ובכאלה אסונות?

 

פסוקים 14-13:

          כִּי אָמַרְתִּי: "תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי, יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְׁכָּבִי,…"
קיוויתי שלפחות בלילה אוכל למצוא נחמה על מיטתי (עַרְשִׂי). חשבתי כי המנוחה על משכבי תעזור לי לשאת את צערי. המיטה, כביכול, תקשיב ל"שִׂיחִי", לדבריי. — השם "שִׂיחַ" בתנ"ך מורה לא רק על מילים אלא גם על צרה, כדברי חנה, אם שמואל: "מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי"(שמ"א א 16).

 

קיוויתי למנוחה, אבל…

          חִתַּתַּנִי בַחֲלֹמוֹת; וּמֵחֶזְיֹנוֹת תְּבַעֲתַנִּי.

 

חִתָּה = פחד (בראשית לה 5). — אתה אלוהים, מפחיד אותי בחלומות ומבעית אותי בחזיונות לילה. גם כאשר אני נמצא בתת מודע, בעת שינה, אתה מסעיר אותי בסיוטים.

כולנו חווינו חלומות נעימים, אך גם סיוטי לילה. טוב לדעת שאלוהים שולט גם על תחום זה, ושנוכל לבוא אליו כדי לתקן כל דבר רע או כואב בחיינו.

כל אחד מילדינו חווה חלומות מבעיתים בילדותו. כל אחד מהם היה בא לחדרנו ומתלונן בבכי על חלום רע, ועם כל אחד התפללנו וביקשנו מאלוהים רגיעה ושלום; ובעבור כל אחד קיבלנו מענה חיובי. — אלוהים נאמן גם להרגיענו על מיטתנו בחלומות טובים ונעימים לנפשנו.

 

פסוק 15:

          וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי, מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי.

 

איוב מבקש למות: לאור כל הנאמר עד כה תבחר נפשי למות מחֶנֶק מאשר להישאר בחיים. אני מעדיף "מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי" — עדיף לי מוות ולא קיומי בתוך גופי שהוא עשוי בשר ועצמות (ראה תהילים לה 10-9).

 

פסוק 16:

מָאַסְתִּי! לֹא לְעֹלָם אֶחְיֶה. חֲדַל מִמֶּנִּי, כִּי הֶבֶל יָמָי.
מאסתי בחיי! הרי לא אחיה בארץ לעד, ומהי הטובה שאוכל לקבל בעת חיי הקצרים בעולם הזה?

"חֲדַל מִמֶּנִּי!" — אנא, אלוהים, רפה ממני. הלא ממילא חיי קצרים כהבל פה, כמשפט קצר היוצא מפיו של אדם.

איוב מביט על חייו ומנתח אותם מנקודת מבטו של אדם מוגבל כמוהו. לדעתו, מה כבר יכול להתרחש בחיי אומלל כמוהו? מה כבר יכול להפוך את הקערה על פיה? מה כבר יכול אלוהים לעשות עבורו כדי להשכיח או לרפא את האסונות שפגעו בו.

לנו, המחזיקים בספר איוב ויודעים את סוף האירועים, ניתנים כל השמחה והביטחון באלוהים לדעת שיש בכוחו להפוך כל רע אפשרי להפך הגמור.

 

פסוקים 18-17:

מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ, וְכִי תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ,

וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים, לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ?

 

ממצבו האישי עובר איוב לדבר על גורל כלל בני האדם:

"מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ?" — מה ערך האדם כי אתה, אלוהים, נותן לו גדולה ומייחס לו חשיבות עד כדי היות לו לאויב?

"…וְכִי תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ?" — מהו ערכו של האדם עד כי אתה משגיח עליו, ז"א, שאתה מעורב בכל עניין, דבר ותחום בחייו?

"…וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים…" — מהו ערכו של האדם שאתה זוכר אותו ומעמיד אותו לנגד עיניך בכל בוקר. מהו אדם שאתה בוחן אותו ובודק מה הוא עושה בכל רגע: האם חטא לך? מה הוא חושב? מה הוא זומם? על מה הוא מהרהר?

איוב בסבלו מתאר את ריבונותו של אלוהים בחיי האדם דווקא מן הצד השלילי. אלוהים אכן בוחן את חיינו בכל שנייה — אך לא כדי למצוא עילה להעניש אותנו. אלוהים עושה זאת על מנת לשמור אותנו ולוודא שנחיה חיים המפארים את שמו ומבטיחים לנו ברכה תמידית.

 

לגבי שאלתו של איוב, "מָה אֱנוֹשׁ כִּי … תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ?":

 

א.       אלוהים אכן שם את עינו על כל מעשי בני האדם ונותן לכל אדם

כפרי מעלליו (ירמיהו לב 19);

 

ב.       מהו ערכו של אדם? — מחבר מזמור ח עונה בהרחבה על שאלה זו

(ראה גם מזמור קמד 3; עברים ב 6):

 

1 לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית, מִזְמוֹר לְדָוִד.

2 יהוה אֲדֹנֵינוּ, מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ,

          אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם.

3 מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז, לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ,

          לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם.

4 כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ, מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ,

          יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה;

5 מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ, וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ?

6 וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים, וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ.

7 תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ; כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו:

8 צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם, וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי,

9 צִפּוֹר שָׁמַיִם, וּדְגֵי הַיָּם, עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים.

10 יהוה אֲדֹנֵינוּ, מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ.

 

מחבר המזמור גם הוא מתפלא: לאור גדולתך וריבונותך, אלוהים, "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ?" מהו ערכו של האדם שאתה מחשיב אותו לנכבד כל כך? מהו האדם ש"תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ", דהיינו שאתה, אלוהים הבורא, מפקיד אותו על כל בריאתך?

התשובה טמונה כבר בבראשית א 31-26:

 

26 וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ,

          וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ,

          וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ."

27 וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ.

          זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. 28 וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם

          אֱלֹהִים: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ,

          וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת

          עַל הָאָרֶץ."

29 וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע

          אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע.

          לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. 30 וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל

          רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה."

          וַיְהִי כֵן.

31 וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד.

          וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

 

מכאן, אלוהים ברא את כל אשר בבריאה כדי שהאדם ינהל את כל שנברא לכבודו של אלוהים.  האדם, שנברא "בְּצַלְמוֹ" של הבורא, הוא היצור הקרוב ביותר לאלוהים.

 

שאול השליח אומר באיגרת אל האפסים ב 10:

          …שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יְדֵי אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ, בְּרוּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ

          לְמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֲשֶׁר אֱלֹהִים הֵכִינָם מִקֶּדֶם לְמַעַן נִחְיֶה בָּהֶם.

 

בנוסף, אלוהים בחר בעם שלם על מנת לפאר את שמו: עם ישראל (ישעיהו מג 21, מט 6).

 

מכאן לשאלתו (ובעצם תלונתו) של איוב: מי הוא האדם שאתה משקיע בו כל כך הרבה?

ואלוהים עונה: "הוא שיא פאר בריאתי!" — את חשיבותו הגדולה של האדם אלוהים ביטא בכך שבחר להושיע את האדם מקללת החטא במחיר חיי בן האלוהים, ישוע המשיח:

 

כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ

          לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם (יוחנן ג 16).

 

אהבתו של אלוהים את האדם וביטוי לחשיבות האדם בבריאה נלמד דרך העתיד שאלוהים מכין לילדיו הנושעים:

 

  1.        המשיח מכין לנו מעון נצחי (יוחנן יד 3-1);
  2.        הוא נותן לנו מעמד של שותפי נחלה (אפסים א 14-11, ג 6;

קולוסים ג 24; ב־תסלוניקים ב 14; א־פטרוס א 4-3);

  1.        הוא יעד אותנו למלוך עמו לעולמי עולמים (ב־טימותיאוס ב 12;

התגלות ה 10, כ 6);

  1.  "אֱלֹהִים לֹא יְעָדָנוּ לְזַעַם, אֶלָּא לִנְחֹל יְשׁוּעָה עַל־יְדֵי אֲדוֹנֵנוּ

                   יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ" (א־תסלוניקים ה 9).

 

פסוק 19:

          19 כַּמָּה לֹא תִשְׁעֶה מִמֶּנִּי, לֹא תַרְפֵּנִי עַד בִּלְעִי רֻקִּי?

 

"כַּמָּה" = עד מתי? (תהילים לה 17);

"תִשְׁעֶה" = תסור (ישעיהו כב 4);

"תַרְפֵּנִי" = תעזבני (דברים לא 6);

"עַד בִּלְעִי רֻקִּי" = זמן מועט — כהרף עין, הזמן שלוקח לבלוע רוק.

עד מתי לא תפנה, לא תסיר את עין זעמך ממני? עד מתי לא תרפה ממני לו גם לרגע קט?

איוב מבין שעין אלוהים תמיד עליו, והוא סבור שאלוהים מעניש אותו בחומרה על כל טעות קטנה. לכן מבקש איוב: הניח לי ואל תיתן לי לחטוף עוד עונש, מכה או צרה. איוב מתחנן לרגיעה, ולו הקצרה ביותר, מסבלו הנורא המציק לו יומם וליל.

 

פסוק 20:

 

          חָטָאתִי — מָה אֶפְעַל לָךְ, נֹצֵר הָאָדָם?

 

ואפילו אם באמת חטאתי — איזו רעה עשיתי לך, אלוהים, בזאת? איזו פגיעה מסוגל אדם זניח כמוני לגרום לאל נשגב כמוך? האם מעשה של אדם קטן ופחות ערך מסוגל להשפיע על ריבון שכמוך?

"נֹצֵר הָאָדָם." — …אתה ששומר את האדם (פס' 12), "לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ, וָאֶהְיֶה עָלַי לְמַשָּׂא?" — מדוע שמת אותי למטרה שכל הרוצים פוגעים בה? מדוע בראת אותי לשאת את מפגע ידך, ואהיה לטורח על עצמי?

הערה: בתרגום השבעים נכתב "עליך" ולא "עליי". לפי פירוש זה: מדוע בראת אותי כדי להיות לך לטורח, לגרום לך לצרות?

 

לגבי שאלתו של איוב:

כפי שצוין קודם, האדם הנו שיא פאר בריאתו של אלוהים. חטאם של אדם וחווה שינה את אופי הבריאה. ההיקף העצום של השפעת ההחלטה השגויה של אדם וחווה על אופי הבריאה מוכיח שאלוהים העניק לאדם סמכות רבה בבריאתו (בראשית א 30-26).

 

פסוק 21:

          וּמֶה לֹא תִשָּׂא פִשְׁעִי, וְתַעֲבִיר אֶת עֲו‍ֹנִי?

          כִּי עַתָּה לֶעָפָר אֶשְׁכָּב, וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי.

 

לאור הנאמר מפסוק 20, בו איוב טוען שבן האדם זניח ואינו יכול לפגוע באלוהים, הוא שואל כעת: "וּמֶה לֹא תִשָּׂא פִשְׁעִי?" — אלוהים, אתה כה ריבון וגדול, מדוע לא תסלח לפשעי? מדוע אינך "מעביר את עווני", ז"א, מסיר אותו מנגד עיניך כך שלא תצטרך לפעול נגדי?

"כִּי עַתָּה לֶעָפָר אֶשְׁכָּב, וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי." — אם אינך תרפה ממני ותסלח לי, מותי הוא רק עניין של זמן מועט — שהרי מעפר באתי ואל עפר אשוב (בראשית ג 19).

"וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי." — ואז, לאחר מותי, אם תרצה להיטיב עמי אחרי כל מה שעשית לי, איזו תועלת תהיה בכך? שהרי כבר לא אהיה בין החיים.

 

אלוהים אכן "נושא את עווננו", ואילו לא היה עושה כך, כי אז כולנו היינו מבלים את הנצח באגם האש.

איוב אמר את שאמר מכיוון שלא ידע את תכלית אלוהים בצרתו. הוא אמנם חשב שחייו יסתיימו תוך פרק זמן קצר. אך לאלוהים הייתה תכלית נפלאה לצרה שפקדה את איוב. אלוהים אכן נושא עוון, ובגלל שאלוהים נושא את אשמתנו, לנו יש עתיד של שלום עם אלוהים (מיכה ז 18; שמות לד 7).

הביטוי "נשיאת עוון" מלמד אותנו שאלוהים אינו רק אומר "סלחתי", אלא סליחתו כוללת סבל ומשא מצדו, כי מישהו משלם עבור חטאינו. ואמנם כך: נשיאת עוונותינו מסתכמת בצליבתו של האדון ישוע עבורנו. הוא לקח על עצמו את העונש, הבושה והקללה — ולנו הוא נתן את שלומו (קולוסים ב 15-12).