איוב — פרק ו

 

תשובתו של איוב לאליפז התימני

 

תשובת איוב לאליפז התימני מתפרסת על פני פרקים ו-ז.

          בחלק הראשון (פרק ו), איוב מדבר לרעיו.

          בחלק השני (פרק ז), איוב מדבר לאלוהים.

 

פרק ו מתחלק לנושאים הבאים:

  1. צערי ואסוני מצדיקים את תלונתי. דברי אליפז חסרי טעם (ו 7-2);
  2. התקווה היחידה שנותרה לאיוב היא המוות (ו 13-8);
  3. רעיו של איוב היו לו לאכזבה (ו 21-14);
  4. איוב אומר כי ראוי היה לו רעיו היו באים לנחמו ולעודדו,

ולא לדבר אליו קשות ולהתעלל בו כפי שעשה אליפז (ו 30-22).

 

להזכירנו: אליפז התימני היה הראשון מבין רעיו של איוב שפתח בדברי הסבר ומסקנות בנוגע לסיבה שבעטיה באו על איוב כל הצרות.

המסר המרכזי של אליפז התימני היה:

  • צרותיו של האדם באות עליו כעונש על עוונותיו.
  • אין אדם צדיק, יהיה אשר יהיה, ולכן כל אדם ייתכן שיטעם

מנה של קושי וצרה.

  • הייסורים, למרות הקושי הטמון בהם, באים על האדם לטובתו,

לרפאו מחטאיו, לזקקו, להיטיב עמו ולהרבות שלומו לעתיד.

  • האדם אחראי למעשיו ולכן אין לו כל תועלת בתלונה נגד אלוהים צדיק.
  • לפיכך, במקום להתלונן לאלוהים, טוב לו לאדם הסובל בעבור עוונותיו

להתפלל לאלוהים ולהיכנע לפניו.

בקיצור, "איוב, אם אדם סובל כמוך סימן שהוא לא צדיק כפי שהוא נראה!"

 

 

  1. צערי ואסוני מצדיקים את תלונתי.

      דברי אליפז חסרי טעם (ו 7-2)

 

          1 וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:

2 לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי, וְהַוָּתִי בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד,

3 כִּי עַתָּה מֵחוֹל יַמִּים יִכְבָּד; עַל כֵּן דְּבָרַי לָעוּ.

4 כִּי חִצֵּי שַׁדַּי עִמָּדִי, אֲשֶׁר חֲמָתָם שֹׁתָה רוּחִי;

          בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ יַעַרְכוּנִי.

5 הֲיִנְהַק פֶּרֶא עֲלֵי דֶשֶׁא? אִם יִגְעֶה שּׁוֹר עַל בְּלִילוֹ?

6 הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח? אִם יֶשׁ טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת?

7 מֵאֲנָה לִנְגּוֹעַ נַפְשִׁי, הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי.

 

איוב המסכן שמע את מסקנותיו של אליפז התימני, ותסכולו רק גבר.

אף על פי שחלק מדברי אליפז נשקלו, הרי שאין הם נוגעים למקרה של איוב. מסקנתו של אליפז אינה קולעת באיוב, אלא ההפך, היא מוסיפה לייסוריו.

איוב היה בטוח בניקיון כפיו. אין הדבר מציין שאיוב חשב או טען שמעולם לא חטא, חס וחלילה! אך הוא ידע היטב ונכונה כי התוודה על כל חטאיו, והריהו עומד נקי וחסר אשמה לפני אלוהים. מבחינתו, קשה היה לו להאמין כי רעיו מיחסים לו אפילו מחשבת עוון.

כאמור, אליפז הוכיח את איוב על התמרמרותו ("כעשׂו") ואמר: "כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ" (ה 2) —  ז"א, התמרמרותו של הטיפש היא מקור צרותיו המתמשכות.

 

על כך עונה איוב בפסוקים 3-2:

"לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי…" — אם אפשר היה להניח על כף מאזניים את צערי וכל מכאוביי, ועל הכף השנייה את כל חול הים שבעולם, כי אז כף צרותיי ומכאוביי הייתה כבדה יותר ("כַּעְשִׂי" = הרגשת מרירות נפש מתוך סבל וצער (ראה שמואל־א א 15; "וְהַוָּתִי" = אסוני).

"עַל כֵּן דְּבָרַי לָעוּ." — מפאת סבלי וצערי דבריי נשמעים מבולבלים ונראים כדברי התמרמרות ושיגעון (ראה עובדיה 16: "וְשָׁתוּ וְלָעוּ" — יתבלבלו מטרוף דעת).

 

איוב מעלה נקודה שעליה כדאי להרחיב: כתבי הקודש אכן מציינים שאלוהים מאפשר לאדם, גם הקרוב אליו, לעבור מבחנים וניסיונות.

באיגרת יעקב פרק א נאמר שאלוהים מצפה מאתנו להתפלל ולבקש ממנו חכמה כאשר נעמוד בניסיון. אלוהים מבחינתו מבטיח להעניק את החכמה הנדרשת לאדם שמתנסה כדי שימשיך לעמוד בניסיון ולחיות בדרך המפארת את אלוהים.

שאול השליח באיגרתו הראשונה לקורינתים י 13 מבטיח לנו שאלוהים לעולם לא יעמיד אותנו בניסיון הגדול מיכולתנו, אלא בכל ניסיון הוא גם יספק את החסד להתגבר.

דווקא הניסיונות מחדדים את אמונתנו ואת קשרנו עם אלוהים — הניסיון מהווה מדד אמונה והתמדה יותר מכל מבחן אחר.

 

  • יש לנו אלוהים המבטיח להיות עמנו ולעמוד לצדנו בכל עת

ובכל מצב (אפסים א 14-13; קור"א ג 17-16);

  • יש לנו אלוהים המאפשר לנו לקרוא לו: "אבא אבינו"

(אל הרומים ח 15);

  • יש לנו אלוהים המבטיח לספק לנו את כל שאנו צריכים לחיים

המפארים אותו (גישה לכל חסד אלוהים — אל הרומים ה 2);

  • יש לנו אלוהים שהבטיח לנו ניצחון על כל אשר נמצא בעולם (יוח"א ד 4).

 

אמת היא שסבלו של איוב היה רב, אך נכון גם לומר שאלוהים נשא על כתפו את משאו של איוב ולא השאיר אותו לבד ולו אף לרגע. אך את זאת איוב ורעיו הבינו רק בסוף הספר.

 

בפסוק 4 איוב מסביר מדוע ייסוריו קשים:

כִּי חִצֵּי שַׁדַּי עִמָּדִי, אֲשֶׁר חֲמָתָם שֹׁתָה רוּחִי;

          בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ יַעַרְכוּנִי.

 

איוב רואה ומחשיב כל פצע בגופו כפגיעת חץ המשוח ברעל ושנורה לעברו מאלוהים. "אני נושא את שאלוהים מטיל עליי, וזה כבד וכואב." גם דוד המלך משתמש באותו מטבע לשון במזמור לח 3: "חִצֶּיךָ נִחֲתוּ בִי וַתַּנְחֵת עָלַי יָדֶךָ."

"חֲמָתָם שֹׁתָה רוּחִי." — את הרעל שהחיצים משוחים בו שותה רוחי. אין מדובר במכה חד פעמית שכואבת לפרק זמן קצוב, אלא איוב מתאר מכות וסבל שאינם מרפים ממנו לרגע.

"בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ יַעַרְכוּנִי." — האיומים מאלוהים שמביאים בעתה (פחד מוות), עומדים לפניי כצבא הערוך להילחם בי.

 

ידידיי היקרים, מדוע אתם מתפלאים שאני זועק וכואב? האם זעקתו של הסובל נראית לכם כדבר מוזר? — כדי להבהיר את ההיגיון והנורמליות שבהתנהגותו, איוב מציג בפסוקים 7-5מצבים טבעיים מעולם החי:

 

פסוק 5:

          הֲיִנְהַק פֶּרֶא עֲלֵי דֶשֶׁא? אִם יִגְעֶה שּׁוֹר עַל בְּלִילוֹ?

 

האם חמור הבר יזעק בשעה שהוא עומד על מרעה דשא רענן? — בוודאי שלא! — האם שור יתלונן בעמדו על אבוסו המלא מספוא מעורב ממיני זרעונים שונים? — בוודאי שלא!

"הֲיִנְהַק" — נהוק, אחי נאוק = צועק מסבל וכאב.

"יִגְעֶה" = צעקת השור והפרה — ראה שמואל־א ו 12.

"בְּלִיל" = תערובת.

ראו, ידידיי, גם נהקת החמור וגעיית השור אינן נשמעות ללא סיבה, אלא מתוך סבל ורעב.

 

במשפט זה אפשר לראות גם ביקורת של איוב כלפי רעיו — לפחות כלפי אליפז — שהם שבעי טוב, כבעלי החיים הללו השבעים ממאכלם, ואין להם על מה להתלונן. לכן, אינם מסוגלים להבין לנפש הסובלת.

יש אמת, לפחות חלקית, בדעה זו. באיגרת השנייה לקורינתים א, שאול השליח פותח בהסבר לחלק מן הצרות הפוקדות את ילדי אלוהים. חלקן לפחות נועדו ללמדנו להבין ולנחם אחרים במצב דומה.

 

פסוק 6:

          הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח? אִם יֶשׁ טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת?

 

האם אפשר לאכול מאכל חסר טעם בלי מלח שמתבל אותו?

"אִם יֶשׁ טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת?" — האם יש טעם לאכול חלמון ביצה חסר טעם?

פירוש נוסף: ריר חסר טעם המופרש על־ידי צמח בשם "חַלָּמוּת".

מטרתו של איוב בפסוק זה היא לומר שדברי אליפז חסרי טעם וחסרי תכלית: "אילו אליפז היה נוגע בעצם הבעיה ואומר דברי ביקורת נכונים ומשכילים, כי אז היה טעם לדבריו, והייתי מאמצם ומתקן את דרכי. דברי אליפז אינם נכונים, ואף מטרידים. אינני יכול לקבל את דבריו כפי שאינני יכול לאכול אוכל תפל."

 

פסוק 7:

          מֵאֲנָה לִנְגּוֹעַ נַפְשִׁי, הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי.

 

נפשי מסרבת "לגעת". אינני מקבל את דברי אליפז, כפי שלא הייתי נוגע באוכל תפל.

"הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי." — דברי אליפז מעוררים בי גועל ובחילה כמוגלה הזבה מבשרי ("דוו" = זוב, הפרשה — ראה ויקרא טו 33: "הַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ"; "לַחְמִי" = בשרי, כמו בערבית "לחם" = בשר).

 

סיכום ביניים:

 

איוב מאס בדברי אליפז, לא מכיוון שאליפז רצה לפגוע באיוב, אלא מפני שדבריו לא היו מדויקים ולא נכונים בכל הקשור לאיוב. אליפז אמר משפטי ביקורת קשים, אך הם לא היו נכונים לגבי איוב. מכאן דברי אליפז לא היו בונים, לא מנחמים ולא מעודדים את איוב.

התוצאה: אליפז איבד, ולו לפרק זמן, את מעמדו ואת היחס הרציני שהיה רוצה לקבל מאיוב לדבריו.

מה שאליפז עשה עלול לקרות לכל אחד מאתנו. אם אנו באים בדברי ביקורת ותוכחה לאחים ולאחיות בגוף המשיח, חשוב וראוי שנדבר לעניין, בענווה ובאופן מדויק. אם לא נשאף לכך, כי אז אנשים יתעלמו מדברינו או יחשיבו את דברינו לחסרי ערך וטעם:

 

קולוסים ד 6:

          יִהְיוּ נָא דִּבְרֵיכֶם מְלֻוִּים תָּמִיד בְּחֵן וּמְתֻבָּלִים בְּמֶלַח,

          בְּאֹפֶן שֶׁתֵּדְעוּ אֵיךְ לְהָשִׁיב לְכָל שׁוֹאֵל.

 

אפסים ד 29:

          אַל יֵצֵא מִפִּיכֶם כָּל דְּבַר נִבּוּל, אֶלָּא דָּבָר שֶׁהוּא טוֹב בְּעִתּוֹ

          וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לִבְנוֹת, לְמַעַן יַשְׁפִּיעַ נֹעַם עַל הַשּׁוֹמְעִים.

 

 

  1. התקווה היחידה שנותרה לאיוב

      היא המוות (ו 13-8)

 

          8 מִי יִתֵּן תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי, וְתִקְוָתִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ.

          9 וְיֹאֵל אֱלוֹהַּ וִידַכְּאֵנִי, יַתֵּר יָדוֹ וִיבַצְּעֵנִי.

          10 וּתְהִי עוֹד נֶחָמָתִי, וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה לֹא יַחְמוֹל,

          כִּי לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדוֹשׁ.

          11 מַה כֹּחִי כִי אֲיַחֵל? וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי?

          12 אִם כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי? אִם בְּשָׂרִי נָחוּשׁ?

          13 הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי, וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי?

 

פסוקים 10-8:

לאחר שאמר את תשובתו לאליפז התימני, איוב פוצח בסדרה נוספת של משפטי ייאוש מהחיים. ייתכן מאוד שממש באותו הרגע חש איוב כאב נוסף שפילח את נפשו:

 

בפסוק 8 איוב מביע משאלה: "מִי יִתֵּן תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי; וְתִקְוָתִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ." — הוא מתחנן שבקשתו ותקוותו יזכו לאישור אלוהים.

 

בפסוק 9 הוא מפרט את משאלתו:

"וְיֹאֵל אֱלוֹהַּ וִידַכְּאֵנִי." — ירצה (וְיֹאֵל) אלוהים וידכא אותי כליל, ז"א, יגרום למותי

"יַתֵּר יָדוֹ" — ינתק את ידו ממני. ניתוק הקשר בין אלוהים לאיוב יביא מן הסתם למותו של איוב. "וִיבַצְּעֵנִי" — וינתק פתיל חיי.

איוב מבטא את הבנתו כי יד אלוהים שומרת אותו. לו יתיר אלוהים את ידו ממנו, או לו יסיר את ידו מלעצור פגיעה באיוב, כי אז איוב לא ישרוד עוד וימות. — כמה נכון הדבר לגבי כל אחד מאתנו:

          א.       אלוהים הוא זה שסופר את ימינו וקובע מתי הוא קורא לנו אליו,

או מאפשר לאירוע כלשהו לסיים את חיינו פה בארץ.

          ב.       אין לאדם זכות לקחת את חייו בידיו — כלומר להתאבד.

 

איוב בוכה וזועק על מר גורלו, אך אינו מתאבד. הוא יודע שהדבר אסור ונחשב לפשע בעיני אלוהים. לאיוב היו כל הסיבות מבחינתו להתאבד, אך כך היה הורס את תכלית אלוהים בכל האירוע.

מכאן, בעוד אנו מתרגמים ומחשיבים אירוע כ"סוף הדרך" או חסר תקווה, אלוהים רואה את הדבר באור אחר. כאשר אלוהים ישלים את התכלית של האירוע, נלמד ונכיר אותו כריבון בדרך שלא ידענו עד כה. אז נוכל לשיר לו שיר חדש. — אל לו למאמין להתאבד, גם במקרה הקשה ביותר.

 

פסוק 10:

          וּתְהִי עוֹד נֶחָמָתִי, וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה לֹא יַחְמוֹל,

          כִּי לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדוֹשׁ.

ואז, ברגע מותי, תהיה לי עוד נחמה: אהיה מלא שמחה ועליצות, ברגעי הייסורים חסרי החמלה (הכוונה לרעד הגוף בייסורי הגסיסה). אז אתנחם ואשמח בהכרה "כִּי לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדוֹשׁ", ז"א, כי לא כיחשתי בדבריו ולא עברתי על פקודי מוסרו של אלוהים. פירוש אחר: אשמח אם יסתיימו חיי, כי אז אדע לבטח שלא אומר עוד דבר רע נגד אלוהים ("וַאֲסַלְּדָה" = קפץ, דילג. בהשאלה: התרגש מאוד מעליצות נפש. "חִיל" = כאב, ייסורים).

 

בפסוקים 13-11 איוב עונה לרעיו:

 

"מַה כֹּחִי כִי אֲיַחֵל?" — איזה כוח יש בי ואיזו אחרית טובה ושמחה צפונה לי כדי שתהיה לי סיבה לחכות לה באורך רוח?

"…וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי?" — איזו תכלית כבר נותרה לחיי, כך שארצה להיאזר עוד בסבלנות ולקוות לעוד ימים? ("קִּצִּי" = קץ במובן תכלית — ראה דניאל יא 45; "אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי" = להתאזר בסבלנות — מתפרש לפי הניגוד: "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ" — במדבר כא 4).

 

פסוק 12:

          אִם כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי? אִם בְּשָׂרִי נָחוּשׁ?

 

אף אם אתאזר בסבלנות, האם יש לי כוח כאבן או כנחושת כדי לשאת את ייסוריי לזמן בלתי מוגבל? — בוודאי שלא!

 

פסוק 13:

          הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי, וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי?

 

במשפט זה איוב עונה לאליפז ואומר לו:

"הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי?" — האם אני זקוק לעזרה מכם ואיני יכול לעזור לעצמי?

"…וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי?" — האם העצות המעשיות "נדחו" ממני?

כל דברי העזר והעידוד שאמרתי בעבר לאחרים — כל דבריי שאתה, אליפז, הזכרת לי בבואך לעזור לי — ידועים לי היטב. עזרתך מיותרת.

 

דבריו של איוב נובעים מנפש כואבת, ולכן חשוב שנבחן אותם לאור הכתוב בכתבי הקודש.

ממקום סבלו איוב שואל: "איזו אחרית כבר יכולה להיות לאדם כמוני? האם אני חזק כאבן או כמתכת על מנת לעמוד בסבל?"

 

דבר אלוהים עונה בבירור לשאלותיו של איוב:

א.       אלוהים ברא אותנו, בני האדם, בצלמו ובדמותו (בראשית א 29-26). הוא ברא אותנו לתכלית ברורה וחשובה:

  • לשרתו,
  • לפארו,
  • לתחזק את בריאתו.

שאול השליח, באיגרת אל האפסים ב 10 ובאיגרת לטיטוס ב 14, מציין שאנו יצירת כפיו של אלוהים (יצירת המופת שלו), והוא הושיע אותנו על מנת שנבצע את המעשים הטובים שיעד לנו מקדם.

מכאן, ישועתנו היא הצעד הראשון בתכנית אלוהים שכוללת אל כול חיינו.

לגבי עם ישראל, אלוהים אמר מפי הנביא ירמיהו כי יש אחרית ותקווה ומעשים נפלאים עבור ישראל (ירמיהו כט 11, לג 3).

אם כן, לאלוהים יש תכלית מיוחדת לחיי כל אחד מילדיו. גם בסבלנו אנו מהווים עדות לאחרים ויכולים אף לפאר את אלוהים (קור"ב א).

 

ב.       לשאלתו של איוב "האם אני חזק כאבן או כמתכת לעמוד בסבל שכזה?" — אלוהים הבטיח שלא יעמיד אותנו במבחן הגדול מיכולתנו, אלא יעניק חסד להתגבר (קור"א י 13).

רוח הקודש השוכן בנו עוזר לנו בכול ומבטיח ניצחון על הכול (אפסים א 14-13, ו 10-18; קור"א ג 17-16; יוח"א ד 4).

 

ג.       אנו, המודעים לסוף הסיפור ויודעים את התכלית של כל האירוע, מבינים שאלוהים אמנם העניק לאיוב כוח להתגבר. איוב צדק כאשר אמר שלו עצמו אין את הכוח. אלוהים הוא זה שהעניק לו את התכלית לחיים ואת הכוח להתגבר ולמלא אותה.

 

 

  1. רעיו של איוב היו לו לאכזבה(ו 21-14)

 

14 לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד, וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב.

15 אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל, כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ,

16 הַקֹּדְרִים מִנִּי קָרַח, עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָׁלֶג.

17 בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ, בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם.

18 יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם, יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ.

19 הִבִּיטוּ אָרְחוֹת תֵּמָא, הֲלִיכֹת שְׁבָא קִוּוּ לָמוֹ.

20 בֹּשׁוּ כִּי בָטָח, בָּאוּ עָדֶיהָ וַיֶּחְפָּרוּ.

21 כִּי עַתָּה הֱיִיתֶם לֹו, תִּרְאוּ חֲתַת וַתִּירָאוּ.

 

פסוק 14 קשה ויכול להיות מובן לפחות בשתי דרכים. אך לפני כן ראוי להבין את משמעות המילה

"לַמָּס": "מס" מהשורש מ.ס.ס., כמו תם מן ת.מ.ם., והוראתו כאן כמובן הנפעל: נמס, עזב, נגמר.

 

פירוש א.:  בן אדם מיואש, הרוס, ראוי שרעהו יטה לו חסד, גם אם עזב את יראת ה'.

איוב מבין מדברי אליפז התימני שהלה חושב כי ייסוריו באים כעונש על חטאיו. ועל זאת איוב משיב לו: "גם אם אתה צודק שכל צרותיי באות עליי בגלל חטא, גם אז ראוי שאתם — רעיי — תתייחסו אלי בחסד ובאהבה" (ראה גלטים ו 2-1).

 

פירוש ב.:  המונע חסד מרעהו, הריהו אדם שאין "יִרְאַת שַׁדַּי" בלבו.

כך או כך, דברי איוב מלאים בביקורת נגד רעיו היורים משפטי ביקורת לכל עבר מבלי לדעת לאישורם את כל הנתונים.

 

מסיבה זו ממשיך איוב ואומר בפסוק 15 ואילך:

          אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל, כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ.

 

איוב מכנה את רעיו בתואר "אַחַי", ואמנם כך ראה בהם והחשיב אותם. לא לחינם באו אחים אלו ממרחקים על מנת לנחמו וישבו עמו זמן כה רב. למרות המילים הקשות משני הצדדים, איוב ורעיו שמרו על רמת כבוד והערכה.

"בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל." — אתם, חבריי שקרובים לי כאחים, בוגדים בי כמו נחל אכזב.

אחיי נראים כבעלי יכולת, אך בעת מבחן הם מאכזבים — בדיוק כמו הנחל הזורם באפיק בעת הגשמים ונראה עצום ושופע מים, אך כל זאת כתופעה זמנית. לאחר הגשמים האפיק, מסלול הנחל, ריק ויבש.

 

אם זוהי תשובתו של איוב לאליפז, מדוע שאיוב ידבר ברבים ויכלול גם את רעיו האחרים בקינתו? — ובכן, אליפז סיים את נאומו הראשון באומרו: "הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ [כולנו יחד]. כֶּן הִיא" (ה 27). מכאן, כשאליפז ביטא את מסקנתו הוא דיבר גם בשם שני הרעים שהסכימו אתו.

 

בפסוקים 21-16 איוב ממשיך בתיאור האכזבה מרעיו באלגוריה נוספת:

 

16 …הַקֹּדְרִים מִנִּי קָרַח, עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָׁלֶג.

17 בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ, בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם.

 

הכוונה לנחלים בירכתי הלבנון ובמקומות הגבוהים בגלעד ובבשן, השוטפים ויורדים באביב בזרמי מים עכורים, זאת מפאת החול והבוץ שזרם המים השוצף סוחף עמו. "הַקֹּדְרִים מִנִּי קָרַח." — על מים שוצפים אלו ניתן להבחין בגושי קרח צפים ("הַקֹּדְרִים" = עכורים, כהים).

"עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָׁלֶג." — בחורף הנחלים מכוסים שלג, אך בסוף העונה הקרה ערמות השלג נמסות ונעלמות.

"בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ, בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם." — בעת ימי הקיץ החמים, כאשר השלג אינו יורד, השמש מחממת את האדמה והמים מתאדים — בעת בה עוברי אורח צמאים כל כך למים — דווקא אז נעלמים מי הנחלים ומותירים אפיק יבש ("יְזֹרְבוּ" = יצורבו [צריבה, חימום]; "נִצְמָתוּ"= נכרתו, נפסקו; "נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם" = נעלמו בדעיכה: זרימת המים בערוץ נחלשה בהדרגה, עד שנעלמה).

 

פסוק 18:

יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם, יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ.

 

כאשר המים שוצפים, אָרְחוֹת דַּרְכָּם של המים (ז"א מסלול הנחל) ישר יותר, כי בכוחם הם מכסים חלק רחב יותר מהאפיק ודוחפים וסוחפים כל שבדרכם. אך במיעוט הגשם קטן כוחו של הנחל. מימיו "יִלָּפְתוּ" — הוא הופך לצר ומתפתל בגלל כל סלע או אבן באפיק ("יִלָּפְתוּ" = יפתלו).

המים "יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ." — עם בואה של העונה החמה ממשיך הנחל לדעוך עד שמתאדה הטיפה האחרונה.

 

פסוקים 20-19:

19 הִבִּיטוּ אָרְחוֹת תֵּמָא, הֲלִיכֹת שְׁבָא קִוּוּ לָמוֹ.

20 בֹּשׁוּ כִּי בָטָח, בָּאוּ עָדֶיהָ וַיֶּחְפָּרוּ.

 

השיירות (אָרְחוֹת = אורחות) שבאות מ"תֵּמָא" — אשר במדבר ערב — מחפשות ותרות אחר מקורות מים ונחלים. גם "הֲלִיכֹת שְׁבָא קִוּוּ לָמוֹ" (הֲלִיכֹת = אורחות שבאות מארץ שְׁבָא), אך הן מתאכזבות כי אינן מוצאות את אשר קיוו לו.

"בֹּשׁוּ כִּי בָטָח." — כל מי שבטח במים אלה "בוש". הנחלים שעליהם בנו אנשי תימא ושבא כדי להרוות את צימאונם וצימאון בהמותיהם יבשים ומאכזבים.

"וַיֶּחְפָּרוּ" = בושו, התביישו. המילה גם מהווה משחק מילים: הם חפרו כדי למצוא מים, אך לא מצאו דבר.

רעיו של איוב חיו את הווי חיי השיירות ולכן הבינו היטב את תיאוריו הציוריים.

 

פסוק 21:

כִּי עַתָּה הֱיִיתֶם לוֹ, תִּרְאוּ חֲתַת וַתִּירָאוּ.

 

איוב אומר באופן ישיר לרעיו שהם כ"נחל אכזב" אותו תיאר לעיל במספר פסוקים.

"…כִּי עַתָּה הֱיִיתֶם לוֹ." — זהו המשך המשפט שאיוב התחיל בפסוק 15: "אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל…" — כמו שהנחל אכזב את הצמאים, כך אתם כעת "הֱיִיתֶם לוֹ", לאיוב ידידכם.

כאשר באו אליו הרעים וישבו בשקט, הוא הבין שהם הוגים באסונו ומבינים ללבו. הוא צפה שיפצו את פיהם וינחמו אותו, אך לא כך קרה. כשרעיו החלו לדבר, הם אמרו מילים קשות שלא היו נכונות לגבי איוב ולכן כל כך פגעו בו. במקום לזכות לנחמה ועידוד, הוא זכה לביקורת ותוספת עונש על אסונו.

"תִּרְאוּ חֲתַת וַתִּירָאוּ." — ראיתם את אסוני שבא עליי ופשוט פחדתם (תִּירָאוּ) להביע אהדה והשתתפות, כי הרי חשבתם שאני נענש מיד אלוהים ("חֲתַת" = שבר, אסון).

 

 

  1. איוב אומר כי ראוי היה לו רעיו היו

      באים לנחמו ולעודדו ולא לדבר אליו קשות

      ולהתעלל בו כפי שעשה אליפז (ו 22-30)

 

22 הֲכִי אָמַרְתִּי: "הָבוּ לִי! וּמִכֹּחֲכֶם שִׁחֲדוּ בַעֲדִי;

          23 וּמַלְּטוּנִי מִיַּד צָר, וּמִיַּד עָרִיצִים תִּפְדּוּנִי!"?

          24 הוֹרוּנִי וַאֲנִי אַחֲרִישׁ; וּמַה שָּׁגִיתִי הָבִינוּ לִי.

          25 מַה נִּמְרְצוּ אִמְרֵי יֹשֶׁר. — וּמַה יּוֹכִיחַ הוֹכֵחַ מִכֶּם?

          26 הַלְהוֹכַח מִלִּים תַּחְשֹׁבוּ? וּלְרוּחַ אִמְרֵי נוֹאָשׁ.

          27 אַף עַל יָתוֹם תַּפִּילוּ, וְתִכְרוּ עַל רֵיעֲכֶם.

          28 וְעַתָּה הוֹאִילוּ פְנוּ בִי, וְעַל פְּנֵיכֶם אִם אֲכַזֵּב.

          29 שׁוּבוּ נָא, אַל תְּהִי עַוְלָה; וְשֻׁבוּ עוֹד, צִדְקִי בָהּ.

          30 הֲיֵשׁ בִּלְשׁוֹנִי עַוְלָה? אִם חִכִּי לֹא יָבִין הַוּוֹת?

 

איוב כה מתאכזב שרעיו נכשלו ברמות הבסיסיות של רעות ואחווה. הוא מוכיח אותם ושואל: מה כבר ביקשתי או קיוויתי לקבל מכם? "הֲכִי אָמַרְתִּי:…'מִכֹּחֲכֶם שִׁחֲדוּ בַעֲדִי'?" — האם ביקשתי דבר חומרי כלשהו?

"…וּמַלְּטוּנִי מִיַּד צָר, וּמִיַּד עָרִיצִים תִּפְדּוּנִי." — האם ביקשתי מכם שתשלמו כופר כלשהו בעדי? האם ביקשתי את עזרתכם הפיזית והחומרית להילחם בעדי כדי לשחררני או להצילני משליט כלשהו?

הרי בסך הכול איוב היה חפץ שיזדהו עמו, ולא ישפטו אותו לחובה על חטא שלא ראו או שמעו שעשה.

 

פסוק 24:

אליפז הרי ביטא באופן ברור את דעתו כי צרותיו של איוב נובעות מחטאיו. לכן איוב אומר:

 

          הוֹרוּנִי וַאֲנִי אַחֲרִישׁ; וּמַה שָּׁגִיתִי הָבִינוּ לִי.

 

הראו והוכיחו לי במה פשעתי. אם תוכיחו אותי על פשע או על חטא שביצעתי בפועל או תסבירו לי במה שגיתי, כי אז אשתוק. אקבל את הדין ולא אתווכח.

 

פסוק 25:

          מַה נִּמְרְצוּ אִמְרֵי יֹשֶׁר. — וּמַה יּוֹכִיחַ הוֹכֵחַ מִכֶּם?

 

כמה חזקים ונמרצים הם דברים הנאמרים ביושר, באמת ובכנות ובהיגיון!

"…וּמַה יּוֹכִיחַ הוֹכֵחַ מִכֶּם?" — לעומת זאת, מה מוכיחים דברי התוכחה שלכם? אמרתם את כל שאמרתם, ומה הלקח שלמדתי? שום דבר! הרי דברי תוכחתכם אינם נכונים למקרה שלי.

 

פסוק 26:

          הַלְהוֹכַח מִלִּים תַּחְשֹׁבוּ? וּלְרוּחַ אִמְרֵי נוֹאָשׁ.

 

החושבים אתם כי מילים ללא תוכן, בלי רעיון, מספיקות לתוכחה? במשפט זה איוב מוכיח את אליפז ומשווה את תוכחתו למילים ריקות.

"וּלְרוּחַ אִמְרֵי נוֹאָשׁ." — לעומת זאת, איוב מתלונן וכואב כי את דבריו  — דברי אדם אומלל ונואש — הם מחשיבים "לְרוּחַ", ז"א, לדברי הבל חסרי משקל.

 

פסוק 27:

          אַף עַל יָתוֹם תַּפִּילוּ, וְתִכְרוּ עַל רֵיעֲכֶם.

 

איוב מתמרמר כל כך על אדישות רעיו לסבלו, עד כי נדמה לו שאדישותם גובלת באכזריות: התנהגותכם חסרת הרגישות כלפיי מעידה כי אתם עלולים אף לעשוק יתומים. "תַּפִּילוּ" = תפילו גורל על נכסי היתום (החלש בחברה) ותחלקו אותם ביניכם.

"…וְתִכְרוּ עַל רֵיעֲכֶם." — חלקו השני של פסוק 27 קשה יותר לפירוש, ואפשרי לפרשו בשני אופנים:

 

א.       גם תנהלו משא ומתן של קנייה ומכירה על "רֵיעֲכֶם", כאילו

היה חפץ הנמכר מיד ליד ("וְתִכְרוּ" = הפועל כרה במובן "קנה" כמו

בספר דברים ב 6; או "מכר", "נהל משא ומתן" כמו באיוב מ 30).

 

ב.       תחפרו בור להפיל בו את ריעכם ("וְתִכְרוּ" = הפועל כרה במובן "חפר").

 

מן הסתם איוב מדבר מעומק כאבו והתמרמרותו.

 

פסוק 28:

          וְעַתָּה הוֹאִילוּ פְנוּ בִי, וְעַל פְּנֵיכֶם אִם אֲכַזֵּב.

 

איוב אינו מעוניין לסלק מעל פניו את רעיו שאכזבוהו, אלא להביאם להבנת מצבו ולהשתתפות בצערו. לכן הוא פונה אליהם כעת בבקשה להתייחס ביתר תשומת לב לדבריו ולשפטו בצדק.

ייתכן שבשלב זה הרעים הסבו פניהם מאיוב ואף שקלו לחזור למקומותיהם. איוב חוזר ומפייסם.

"וְעַתָּה הוֹאִילוּ פְנוּ בִי." — יהא נא רצונכם ופנו אליי. הביטו אל פניי!

"…וְעַל פְּנֵיכֶם אִם אֲכַזֵּב." — שאלו אותי את כל השאלות שתרצו. אני מבטיח שאומר לכם את כל האמת. לא אשקר לכם בפנים (אֲכַזֵּב).

 

פסוק 29:

          שׁוּבוּ נָא, אַל תְּהִי עַוְלָה; וְשֻׁבוּ עוֹד, צִדְקִי בָהּ.

 

שובו אליי! אל תעשו לי עוול! אל תטילו עליי אשמת שוא!

"וְשֻׁבוּ עוֹד, צִדְקִי בָהּ." — אמינותי ויושרי עומדים על הפרק. הקשיבו שוב וראו שהצדק עמי.

 

פסוק 30:

          הֲיֵשׁ בִּלְשׁוֹנִי עַוְלָה? אִם חִכִּי לֹא יָבִין הַוּוֹת?

 

האם אתם חושבים באמת כי יש עוול בדברי התלונה שהשמעתי?

"אִם חִכִּי לֹא יָבִין הַוּוֹת?" — החך טועם ומבחין את טעם המאכלים. כאן "החך" מקבל מובן שכלי־מוסרי והוא מבחין דיבור חסר טעם: "האם איני יכול להבחין בין דברי יושר (25) לדברי רעה?"

 

סיכום:

 

לאור דברי איוב בפרק ו ניתן לומר:

 

  1. גם כאשר אנו סובלים, ולמרות הקושי הכרוך בכך, עלינו להתפלל

ולבקש מאלוהים את הכוח להשלים את התכלית של אותו אירוע

או סבל.

גם בסבלנו אנו לומדים סבלנות ומהווים עדות לכל המתבוננים בחיינו.

 

  1. אליפז נאם נאום משכיל אך מנותק מן המציאות של איוב.

לפיכך, הוא נתפס בעיני איוב כדובר ריק.

מה עלינו ללמוד מכך? — כאשר אנו שופטים או קובעים עמדה

לגבי אדם, ראוי שנקשיב ונבחן בענווה את כל הנתונים, למען לא

נדבר לשוא ונאבד את סמכות דברינו.

 

בפרק ז איוב ממשיך בתשובתו, אך לאורך הפרק הוא פונה לאלוהים וכואב על מר גורלו.