איוב פרק ה

 

המשך נאומו של אליפז התימני

 

בסיום פרק ד, אף־על־פי שאליפז טרם סיים את נאומו, ניתן כבר להסיק את מסקנת אליפז: "איוב, אם אדם סובל כמוך, סימן שהוא לא צדיק כפי שהוא נראה כלפי חוץ."

עלינו לזכור שאליפז, כמו שאר חברי איוב, מנסה לפענח את תעלומת האירוע המצער שפגע באיוב דרך הבנתו והגיונו האנושיים וללא כל הנתונים הנוספים הידועים לנו, לקוראי התנ"ך.

כל אחד מהחברים הסיק מסקנה שנשמעת מלומדת ועל פניה נראית ראויה, אך מסקנתם חסרת ערך במקרה של איוב מכיוון שאינם בקיאים בכל הנתונים. לבסוף כל החברים המלומדים מוכחים כחסרי חכמה ונדרשים להתנצל על טעותם.

 

נאומיהם של חברי איוב ניתנו לנו כדי ללמוד ולהבין…

  1. עד כמה גדולה חכמתו של אלוהים ועד כמה נסתרים דרכיו מעינינו (ישעיהו נה 9-7; איוב מב);
  2. עד כמה עלינו להיזהר משפיטת הזולת כאשר לא כל הנתונים לנגד עינינו;
  3. שעלינו להשתטח בכניעה ובענווה לפני אדוננו ומושיענו, ולעודד, לנחם ולעזור מבלי לשפוט.

 

חלוקת הפרק

 

א.        אליפז רוצה להוכיח לאיוב כי אין תועלת בתלונותיו, שכן האדם אחראי למעשיו הרעים ואלוהים מתנהג תמיד בצדק (ה 7-1).

ב.        אליפז מייעץ לאיוב להתפלל ל־ה' ולהיכנע לפניו ולא להתנגד למוסר שדי. הוא מנמק את דבריו בגדולת ה' שנראית בשלטונו בטבע ובאדם (ה 16-8).

ג.         אליפז קובע שהייסורים באים על האדם לטובתו על מנת שיתוודה על חטאיו ויסור מרע; זאת במטרה להיטיב עמו ולהרבות את שלומו. הוא טוען כי למקבל את ייסורי שדי באהבה שמורה טובה (ה 27-17).

 

 

א.   אליפז רוצה להוכיח לאיוב

      כי אין תועלת בתלונותיו,

      שכן האדם אחראי למעשיו הרעים,

      ואלוהים מתנהג תמיד בצדק

 

פסוקים 7-1:

 

1 קְרָא נָא, הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ? וְאֶל מִי מִקְּדֹשִׁים תִּפְנֶה?

2 כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ; וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה.

3 אֲנִי רָאִיתִי אֱוִיל מַשְׁרִישׁ; וָאֶקּוֹב נָוֵהוּ פִתְאֹם.

4 יִרְחֲקוּ בָנָיו מִיֶּשַׁע; וְיִדַּכְּאוּ בַשַּׁעַר וְאֵין מַצִּיל.

5 אֲשֶׁר קְצִירוֹ רָעֵב יֹאכֵל, וְאֶל מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ; וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם.

6 כִּי לֹא יֵצֵא מֵעָפָר אָוֶן; וּמֵאֲדָמָה לֹא יִצְמַח עָמָל.

7 כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד; וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף.

 

פסוק 1:

"קְרָא נָא, הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ?" — מבחינתו של אליפז, זוהי שאלה רטורית: "איוב, אתה חושב שאלוהים יענה לך על תלונותיך?" והתשובה המתבקשת היא "לא!", אך כאן אליפז טועה. אלוהים כן עונה לתפילה כנה. נכון שהתשובה אולי לא תבוא במילים ובקול, אך אלוהים יכול לענות בכך שהוא משקיט את לב הסובל או משנה את הנסיבות. במקרה של איוב אלוהים נתן תשובה שמתפרסת על ארבעה פרקים (לח-מא).

"וְאֶל מִי מִקְּדֹשִׁים תִּפְנֶה?" — "אם אלוהים החליט שלא לענות לך, האם אתה חושב שתמצא את אלה ה'מקורבים אליו' שיפעלו לטובתך וישנו את דעתו?"

כאן אליפז צודק: אין טעם לפנות למלאכים (שזהו הפירוש המקובל של "קדושים" בהקשר זה), ובוודאי אין טעם לפנות ל"צדיקים" ול"קדושים" מתים, כפי שמקובל בכנסייה הקתולית ובזרמים מסוימים ביהדות. למעשה, "לדרוש אל המתים" זהו דבר אסור בהחלט על פי דברים יח 11-13: "וְחֹבֵר חָבֶר, וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים; 12 כִּי תוֹעֲבַת יהוה כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה; וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, יהוה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. 13 תָּמִים תִּהְיֶה עִם יהוה אֱלֹהֶיךָ".

כבר לפני יותר מ-3000 שנים אליפז אמר לאיוב, "וְאֶל מִי מִקְּדֹשִׁים תִּפְנֶה? הרי אף אחד לא יענה לך," אז…

 

■         מדוע אנו רואים עד היום את התופעה של אלפי אנשים שפונים למתים, לצדיקים, לקדושים וכו'?

 

תשובה: כי אנשים מחפשים מתווך. הם מרגישים שהמרחק בינם לבין אלוהים גדול מדי. הם מחפשים מישהו שמצד אחד יכול להזדהות איתם, עם חולשתם, עם נטייתם ליפול בחטא, אך מצד שני הוא קדוש, צדיק, קרוב לאלוהים, ולמילתו יש משקל לפני כס הכבוד של אלוהים. הם מחפשים מישהו שמדבר בעדם.

ויש גם מי שפונים אל המלאכים כמתווכים פוטנציאלים. הרי המלאכים מתוארים בכתובים כפועלים לטובת בני האדם (לדוגמה: המלאך גבריאל בדניאל ח-ט). יש גם שמבינים את מתי יח 10 כרמז לכך שלכל אדם (או לפחות לכל אדם שמאמין באלוהים) יש מלאך אישי ששומר עליו ושמוסר דיווחים עליו לפני אלוהים.

אבל אין לנו בשום מקום בכתובים דוגמה של מאמינים שניסו ליצור קשר עם מלאכים, שפנו אליהם בתפילה או שנצטוו לחפש קשר מן הסוג הזה עם העולם הרוחני.

 

בני אדם מחפשים מתווך, אך אליפז שואל: "אֶל מִי מִקְּדֹשִׁים תִּפְנֶה?"

הראשונה לטימוֹתיאוס ב 6-5 עונה: "רק לישוע המשיח!" — שם כתוב:

          "הֵן אֶחָד הָאֱלֹהִים, וְאֶחָד הַמְתַוֵּךְ בֵּין אֱלֹהִים לִבְנֵי אָדָם —

          הָאָדָם הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, 6 אֲשֶׁר נָתַן אֶת עַצְמוֹ כֹּפֶר בְּעַד הַכֹּל."

אל האפסים ב 18 מוסיף:

          "דַּרְכּוֹ (דרך ישוע) יֵשׁ לָכֶם וְלָנוּ גִּישָׁה בְּרוּחַ אַחַת אֶל הָאָב."

 

"קְרָא נָא, הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ?" — כן! תודה לאל יש מי שעונה. ישוע מבטיח: "כָּל מַה שֶּׁתְּבַקְּשׁוּ בִּשְׁמִי אֶעֱשֶׂה, לְמַעַן יְכֻבַּד הָאָב בַּבֵּן" (יוחנן יד 13).

לאחר שהדגשנו את העיקרון הזה, הבה נחזור לנאומו של אליפז.

 

פסוק 2:

          כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ, וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה.

 

הכעס של האוויל יהרוג אותו, והקנאות תמית את ה'פתי', את חסר החכמה.

במשפט הזה אליפז למעשה מזהיר את איוב. הוא אומר במילים אחרות: "מי שמתלונן נגד אלוהים הוא 'אוויל' ועונשו יהיה מוות." — ואז הוא ממשיך ומוצא תמיכה לקביעה הזו בניסיונו האישי:

 

פסוקים 7-3:

3 אֲנִי רָאִיתִי אֱוִיל מַשְׁרִישׁ; וָאֶקּוֹב נָוֵהוּ פִתְאֹם.

4 יִרְחֲקוּ בָנָיו מִיֶּשַׁע; וְיִדַּכְּאוּ בַשַּׁעַר וְאֵין מַצִּיל.

5 אֲשֶׁר קְצִירוֹ רָעֵב יֹאכֵל, וְאֶל מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ; וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם.

6 כִּי לֹא יֵצֵא מֵעָפָר אָוֶן; וּמֵאֲדָמָה לֹא יִצְמַח עָמָל.

7 כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד; וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף.

 

אליפז התימני מתחיל את המשפט באומרו: "אֲנִי רָאִיתִי…"; מכאן, אליפז מחזק את טענותיו מתוך עדות אישית.

"רָאִיתִי אֱוִיל" (איש רשע) המכה שורשים עמוקים באדמה. אותו אוויל אמנם חסר יראת אלוהים והוא פועל באופן מתמשך בדרך הרעה, אך הוא תקיף ובטוח בקיומו.

"ראיתי רשעים שפעולתם הרעה הצליחה, אך הצלחתם לא תישאר לזמן רב: 'אֶקּוֹב נָוֵהוּ פִתְאֹם'—פתאום, ללא התרעה מוקדמת, נהרס ונחרב כל אשר בנו אותם רשעים. קללה באה עליהם ועל כל אשר הקימו ברשעתם" (ראה כד 18).

 

אליפז מתרגם את האסון שבא על איוב כגמול מאלוהים על רעה שעשה, וכעת צדקתו של אלוהים באה בחשבון עם איוב. לדעתו של אליפז — וזאת לאור מילותיו — ייתכן שאיוב התלונן נגד אלוהים בעת שבאה עליו צרה, והרי זה חטא גדול. כעת חווה איוב את עונשו.

אליפז אינו אומר זאת באופן ישיר, אך דוגמאותיו מרמזות על כוונתו.

הרעיון שאליפז מציג הוא נכון באופן כללי, שהרי הדבר גם כתוב במזמור לז 36-35:

35 רָאִיתִי רָשָׁע עָרִיץ, וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן.

36 וַיַּעֲבֹר (= ואעבור), וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ — וָאֲבַקְשֵׁהוּ, וְלֹא נִמְצָא.

הבעיה עם דברי אליפז היא שמסקנתו אמנם נכונה באופן כללי, אך אינה נכונה לגבי המקרה של איוב.

 

פסוק 4:

"יִרְחֲקוּ בָנָיו מִיֶּשַׁע." — אליפז ממשיך ומצדיק את טענתו באמרו שהעונש על האוויל אינו מסתיים רק בו עצמו, אלא גם עובר על בניו. בני אותו רשע לא יזכו להצלה. לא יהיה מי שיעמוד לצדם בעת צרה.

"…וְיִדַּכְּאוּ בַשַּׁעַר וְאֵין מַצִּיל." — בניו של הרשע ישאפו לקבל נחמה מהשופטים אשר בשער העיר, אך גם הללו לא יאירו להם פנים.

אליפז נשמע כל כך צודק, כי הרי גם דבר אלוהים אומר: "…פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים" (שמות כ 5).

 

 

בפסוק 5 אליפז ממשיך לתאר את המכות העתידות ליפול על הרשע שבנה את כל הונו והצלחתו בדרך פסולה ובחטא: "אֲשֶׁר קְצִירוֹ רָעֵב יֹאכֵל, וְאֶל מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ, וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם." — בניו לא יזכו ליהנות מכל אשר בנה אביהם הרשע בכלי הרשע.

את הרווח מפועלו (קְצִירוֹ) עתידים לאכול או לקחת "הרעבים", דהיינו אלה שאותם הונה וניצל.

"אֶל מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ." — הניזוקים ממעשיו של הרשע לא יחמלו עליו ועל בניו. הם יקחו את כל אשר לו. גם הנמצא בשדה גדור במסוכת קוצים סביבו, יקח ה"רעב" (צינים = קוצים שמהם ניתן לבנות גדר — ראה משלי כב 5: "צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ").

"…וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם." — הרעבים יבלעו את כל עושרו של הרשע העשיר.

יש המפרשים את המשפט כמתייחס לתוקפים אשר יעלו על אותו עשיר ויקחו את כל אשר לו."צַמִּים" — לדעתם, הם קבוצת פראים נודדי מדבר המגדלים שיער אסוף בצמות.

 

בפסוק 6 אומר אליפז התימני: "כִּי לֹא יֵצֵא מֵעָפָר אָוֶן, וּמֵאֲדָמָה לֹא יִצְמַח עָמָל."

"איוב, ידידי, אין תועלת להתלונן, כי יש סיבה לעונש! האוון והעמל — כלומר הרֶשע והצרות אינם צצים במקרה מן האדמה או מן העפר:

  • רֶשע לא 'בא לבד'. — האדםמחליט להיות רשָע.
  • כך גם הצרות אינן באות ללא סיבה. האדם מביא אותן על עצמו בעקבות ביצוע הרֶשע.
  • ולבסוף, כתוצאה מן השניים, באים הייסורים הרעים (ראה ד 8: זוהי תבואת"חֹרְשֵׁי אָוֶן וְזֹרְעֵי עָמָל").

 

דבריו של אליפז אינם מנותקים מן המציאות. החלטה או פעולה שגויה של הורה בהחלט יכולה להמית אסון על כל בני משפחתו.

אב שמשתמש בפשע כדי להצליח ולבנות את עסקיו, הריהו בונה ביטחון שוא לבני ביתו. ביום בהיר יבוא הצדק, בין אם זה יהיה על־ידי אכיפת החוק, בין אם בידי שותפיו לפשע אשר יפגעו בו, ברכושו ובבני משפחתו ללא רחמים.

 

אליפז סוגר חלק זה בנאומו במילות נחמה בפסוק 7"כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד, וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף."

"איוב, האירוע שהתרחש בחייך אינו אירוע יוצא דופן, אלא רגיל ואף מחויב במציאות. מה שהתרחש בחייך כמוהו כחוק החיים."

"כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד." — האדם, בנטייתו הטבעית לחטא, נולד בעל כורחו לסבל ולעינויים שהם תוצאת החטא.

"איוב, אל תחשוב שאתה יוצא דופן משאר בני האדם. כמו שטבעי לראות את ניצוצות האש (את"בְּנֵי רֶשֶׁף") עולים מתוך הלהבות ומתרוממים לאוויר ("יַגְבִּיהוּ עוּף") — כך טבעי לראות אנשים חוטאים שסובלים בעקבות מעשיהם הפסולים.

 

 

ב.   אליפז מייעץ לאיוב להתפלל ל־ה'

      ולהיכנע לפניו,

      ולא להתנגד למוסר שדי.

      הוא מנמק את דבריו בגדולת ה'

      שנראית בשלטונו בטבע ובאדם

 

לאחר שאליפז אמר לאיוב שאין תועלת בתלונה נגד אלוהים, שהרי כל אשר בא על האדם נובע מחטאיו, הוא מייעץ לאיוב להתפלל לה' ולהיכנע לפניו ולא להתנגד למוסר שדי.

הוא מנמק את דבריו בגדולת ה' שנראית בשלטונו בטבע ובאדם.

 

פסוקים 16-8:

8 אוּלָם אֲנִי אֶדְרֹשׁ אֶל אֵל; וְאֶל אֱלֹהִים אָשִׂים דִּבְרָתִי.

9 עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר; נִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר.

10 הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ; וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת.

          11 לָשׂוּם שְׁפָלִים לְמָרוֹם; וְקֹדְרִים שָׂגְבוּ יֶשַׁע.

12 מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים; וְלֹא תַעֲשֶׂינָה יְדֵיהֶם תּוּשִׁיָּה.

13 לֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָם; וַעֲצַת נִפְתָּלִים נִמְהָרָה.

14 יוֹמָם יְפַגְּשׁוּ חֹשֶׁךְ; וְכַלַּיְלָה יְמַשְׁשׁוּ בַצָּהֳרָיִם.

15 וַיֹּשַׁע מֵחֶרֶב מִפִּיהֶם; וּמִיַּד חָזָק אֶבְיוֹן.

          16 וַתְּהִי לַדַּל תִּקְוָה; וְעֹלָתָה קָפְצָה פִּיהָ.

 

בפסוקים הללו אליפז אומר לאיוב מה הוא היה עושה אילו היה נמצא במצבו של איוב: "אוּלָם אֲנִי אֶדְרֹשׁ אֶל אֵל; וְאֶל אֱלֹהִים אָשִׂים דִּבְרָתִי."

אליפז מנחה את איוב להתחנן לפני אלוהים למען ירחם עליו ויכוון אותו (לשימוש במילה "אדרוש" ראה ישעיהו ח 19). אליפז מציע לאיוב להתמקד בתחינה ובבקשת סליחה מאלוהים (כך מפרשים "אָשִׂים דִּבְרָתִי").

בפסוקים הבאים אליפז מסביר מדוע ראוי לאיוב להתחנן לפני אלוהים. אליפז מנמק זאת בגדולתו של אלוהים בכל הקשור למעשיו בבריאה ובחיי האדם.

 

פסוק 9:

          עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר, נִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר.

 

אלוהים כה גדול ומעשיו כה רמים עד כי אין האדם מסוגל לחקור את נסתרי האל. — כל שאדם צריך לעשות כדי להסכים עם אליפז זה להביט לשמים ולראות את עצמת אלוהים בבריאה.

 

פסוק 10:

          הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ, וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת.

 

אלוהים הוא האחראי להשקיית האדמה. הוא האב הטוב שדואג לצרכי כל חי בבריאה.

אלוהים הוא האחראי על מסלול הנחלים, מקום נפילת כל טיפה של מים כך שיושקו גם השדות שמחוץ לעיר — קרי, כל פיסת אדמה וכל צמח ועץ יהיה אשר יהיה.

 

בפסוקים 16-11 ממשיך אליפז בנימוקים, אך כאן הוא מתאר את גדולתו, ריבונותו ושלטונו המוסרי של אלוהים בחיי האדם.

 

פסוק 11:

          לָשׂוּם שְׁפָלִים לְמָרוֹם, וְקֹדְרִים שָׂגְבוּ יֶשַׁע.

 

אלוהים הוא זה שמקים את הענווים; מעניק להם חכמה ומעמידם במקומות רמים.

אלוהים הוא זה שמרפא ומשמח אבלים ונואשים מכל תקווה. אלוהים משנה את קדרותם ואבלם ומחליף אותם בשמחת הישועה ובקרבה אליו כאדונם ומושיעם האישי.

עיקרון זה גם מוזכר לאורך כל הפסוקים במזמור פרק קיג.

 

פסוק 12:

          מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים, וְלֹא תַעֲשֶׂנָה יְדֵיהֶם תֻּשִׁיָּה.

 

אלוהים הוא זה שמבטל את תכניותיהם הפושעות של אנשי מרמה. אותם אנשים נקראים "חכמים" ("עֲרוּמִים"), אך את כל מרצם והבנתם הם מקדישים למעשי רשע ובונים את אושרם על פגיעה באחרים. אך "לֹא תַעֲשֶׂנָה יְדֵיהֶם תֻּשִׁיָּה." — אלוהים מוודא שתכניתם הרעה לא תצא לפועל.

 

פסוק 13:

          לֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָם, וַעֲצַת נִפְתָּלִים נִמְהָרָה.

 

"לֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָם." — שאול השליח מצטט את הפסוק הזה בספר הברית החדשה (קור"א ג 19). אלוהים הריבון והגדול מסוגל להפר תכניתם של רשעים ולגרום להם ליפול בתכנית הרעה שהכינו לאחר. מזימתם הרעה תתנקם בהם.

"עֲצַת נִפְתָּלִים נִמְהָרָה." — עצתם של הרשעים, שהיא עצה רעה, תבוא עליהם במהרה. ז"א, הרשעים לא יהנו מנחת לאורך זמן.

בפסוקים הבאים אליפז מתאר בפירוט איך אלוהים יפגע ברשעים.

 

פסוק 14:

          יוֹמָם יְפַגְּשׁוּ חֹשֶׁךְ, וְכַלַּיְלָה יְמַשְׁשׁוּ בַצָּהֳרָיִם.

 

אותם רשעים יפגשו את החושך באמצע היום. בעת הצהריים הם ימששו ויחפשו את דרכם כאילו הם מהלכים בעלטה (ראה דברים כח 29; תהילים ז 16).

אין הכוונה שהרשעים יסתובבו ברחובות העיר כאילו הם עיוורים או שלא יוכלו לראות דבר בצהרי היום. כוונת המילים: אותם רשעים לא ימצאו תשובה, מזור והגנה מתוצאות מעשיהם הנפשעים. לכל מקום שיימלטו, הם יימצאו על־ידי הרשויות וידו הצודקת של אלוהים.

כל פתרון שיאחזו בו יתגלה כאכזבה. אף־על־פי שיש להם עיניים לראות, וגם חושבים את עצמם לחכמים גדולים, לבסוף יבינו שהם לא יוכלו למצוא דרך הצלה.

 

פסוק 15:

          וַיֹּשַׁע מֵחֶרֶב מִפִּיהֶם, וּמִיַּד חָזָק אֶבְיוֹן.

 

אלוהים הוא זה הנלחם למען העני ולטובת הנפגע שלא בצדק.

כפי שצוין בפסוק הקודם, בדרך זו אלוהים מציל את האביון והעני ממזימותיהם של הרשעים. דברי הרשע נגד העני והאביון דומים לחרב היוצאת מפיו, אך אלוהים הוא המגן לעני ולאביון הנעשקים על־ידי העשיר הרשע.

 

פסוק 16:

          וַתְּהִי לַדַּל תִּקְוָה, וְעֹלָתָה קָפְצָה פִּיהָ.

 

תקוותו של הדל והאביון הנעשק על־ידי הרשע היא בהתערבות אלוהים בעבורו. כאשר אלוהים הוא זה שפועל כדי שייעשה צדק לעני, העוולה נאלצת לסתום את פיה. "העוולה" מצטיירת כאן כדמות אנושית (ראה ישעיהו נב 15). טיפשותה וריקנותה מוכחת בפומבי.

יש בדברי אליפז רמז לאיוב: "אולי פגעת בחלשים, והאסון שפקד אותך הוא תגובת אלוהים שמעניש אותך על כך."

 

 

ג.    אליפז קובע שהייסורים באים

      על האדם לטובתו,

      למען יתוודה על חטאיו ויסור מרע.

      הוא טוען כי למקבל את ייסורי שדי

      באהבה — שמורה טובה

 

לאחר שאליפז אמר לאיוב שאין תועלת בתלונה נגד אלוהים, שהרי כל אשר בא על האדם נובע מחטאיו שלו; הוא יעץ לאיוב להתפלל ולהיכנע לפני אלוהים (ה 6-1).

ומדוע טוב להיכנע לאלוהים? מדוע לא מומלץ להתנגד לאשר בא מאלוהים?

אליפז מנמק זאת בגדולת אלוהים בבריאה ובחיי האדם: "איוב, מי אתה ומי הוא האדם שיוכל להתנגד לאלוהים ריבון שכזה?" (פסוקים 16-7).

לכן אליפז קובע כעת שהייסורים באים על האדם לטובתו, למען יתוודה על חטאיו ויסור מרע. למקבל את ייסורי שדי (אל שדי) באהבה שמורה טובה.

 

פסוקים 27-17:

17 הִנֵּה אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יוֹכִחֶנּוּ אֱלוֹהַּ, וּמוּסַר שַׁדַּי אַל תִּמְאָס.

18 כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ, יִמְחַץ וְיָדָיו תִּרְפֶּינָה.

19 בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ, וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע.

          20 בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת, וּבְמִלְחָמָה מִידֵי חָרֶב.

21 בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא, וְלֹא תִירָא מִשֹּׁד כִּי יָבוֹא.

22 לְשֹׁד וּלְכָפָן תִּשְׂחָק, וּמֵחַיַּת הָאָרֶץ אַל תִּירָא.

23 כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ, וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ.

24 וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ, וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא.

25 וְיָדַעְתָּ כִּי רַב זַרְעֶךָ, וְצֶאֱצָאֶיךָ כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ.

26 תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי קָבֶר, כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ.

27 הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן הִיא, שְׁמָעֶנָּה, וְאַתָּה דַע לָךְ.

 

אליפז פותח את הקטע שמסיים את נאומו במילה: "הִנֵּה" — כלומר, "איוב, הקשיב נא לסיכום דבריי! — בסופו של עניין, מה שעובר עליך כרגע הריהו חלק מהחינוך של אלוהים את ילדיו. לכן, אם האסון אשר פקד אותך מהווה חלק ממוסר אלוהים עליך, אנא חשוב זאת לברכה."

מדוע? — "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ" (משלי ג 12), ממש כמו שאב מחנך את ילדיו ולא את שאר הילדים שבשכונה.

נתבונן לרגע על כל הקטע מספר משלי (ג 12-11):

11 מוּסַר יהוה, בְּנִי, אַל תִּמְאָס, וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ;

12 כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יהוה יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה.

 

מוסרו של אלוהים יכול לבוא על כל אחד מאתנו בדרכים שונות — בין אם כמכה, אסון או הפסד, ובין אם כמשפט הוכחה מחבר הרוצה את טובתנו. כאשר אנו חווים ביקורת נכונה, עלינו ללבוש ענווה, יראת אלוהים, ולהקשיב למילים. על אף שנאמרות מפי אדם, הן יצאו מפיו של אלוהים ובאו עד אלינו כחלק מאהבת אלוהים אותנו.

לכן, אם ימאס אדם את תוכחת אלוהים, הריהו שם את עצמו למורד באלוהים וצפוי למכה ולעונש חמורים יותר.

מדוע כדאי לספוג בענווה את עונשו של אלוהים?

כי עונשו של אלוהים לא נועד להשמיד את ילדיו, אלא לחנכם. מכאן, אותה היד של אלוהים המכה אותי היא זו שגם תחבוש את פצעיי ותרפאני.

אין חכמה ואין טוב בדחיית ידו של אלוהים, כי דחייה זו הרי דוחה גם את הרפואה ואת הנחמה שיכולות לבוא רק ממנו.

 

פסוק 19:

          בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ, וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע.

 

אליפז משתמש בצורת דיבור שהייתה מקובלת באותם ימים: "בְּשֵׁשׁ…, וּבְשֶׁבַע…" — או כל מספר אחר שמוסיפים אליו עוד אחד.

במילים אחרות: אם תיכנע לאלוהים, תזכה לחוות את אלוהים פועל למענך ומציל אותך מכל סוגי הרעות והמכות העתידות לבוא עליך (ראה משלי ו 16, ל 15; מיכה ה 4).

 

בפסוקים הבאים אליפז מפרט את "שבע הרעות". הוא מונה מכות ידועות לכל, ומכולם בני האדם יראים:

          20 בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת, וּבְמִלְחָמָה מִידֵי חָרֶב.

          21 בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא, וְלֹא תִירָא מִשֹּׁד כִּי יָבוֹא.

22 לְשֹׁד וּלְכָפָן תִּשְׂחָק, וּמֵחַיַּת הָאָרֶץ אַל תִּירָא.

 

  • "רָעָב",
  • "מִלְחָמָה",
  • רכילות,      האשמות שוא ("שׁוֹט לָשׁוֹן"= לשון שמכים בו כמו בשוט),
  • פורענות / אסון ("שׁוֹד"— ראה ישעיהו יג 6),
  • "לְשֹׁד וּלְכָפָן" = התנפלות שודדים הנובעת מתקופת רעב בארץ,
  • "חַיַּת הָאָרֶץ" = חיות פרא שהתרבו במקומות בלתי מיושבים (ראה מל"ב יז 25 — האריות בארץ).

 

אלה הם אסונות ומכות נפוצים — והנה, למרות עצמת כל אחד מהם, יראי אלוהים הנכנעים למרותו ולמוסרו יעמדו כמנצחים גם אם מכות אלו יבואו עליהם.

מדוע? — כי אלוהים מגנם, ומוסרו אינו נועד להשמידם אלא לעצב את אופיים וטוהרם.

 

לאחר שאליפז תיאר את השגחתו של אלוהים מן הצד השלילי, הוא מפרט בפסוקים 26-23 את השגחתו של אלוהים על יראיו מן הצד החיובי:

 

23 כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ, וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ.

24 וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ, וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא.

25 וְיָדַעְתָּ כִּי רַב זַרְעֶךָ, וְצֶאֱצָאֶיךָ כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ.

26 תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי קָבֶר, כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ.

 

"דע לך, איוב, כי ריבונותו של אלוהים כל כך כבירה שאפילו אבני השדה יפעלו כדי להצילך מרעה או מכל צרה שבאה נגדך."

פירוש נוסף:  "אבני השדה ייטיבו עם שדך למען ירבה יבולך."

מכאן, גם הטבע הדומם יתייחס בידידות לילדי אלוהים.

"חַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ." — חיות הבר, למרות היותן חיות פרא, יהיו ידידותיות כלפיך וישמרו עליך.

בעוד החיות הללו יטרפו את עדריהם של האחרים — או אף את הרועים — בך ובעדריך לא יפגעו (ראה שפה דומה בספר הושע ב 20).

 

בפסוק 24 אליפז מדגיש את השלום והשלווה שהם מנת חלקם של ידידי אלוהים.

"שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ." — ביתך יהיה בטוח. בכל פעם שתצא ותחזור לביתך לא תחששו מפורץ, גנב או אויב, שיפגע ברכושך ובשלוותך ("לֹא תֶחֱטָא" = לא יחסר לך דבר).

הנכנע לאלוהים ואינו מתלונן על תוכחה ומוסר ממשיך לזכות לברכה רבה מתאר.

 

פסוק 25:

          וְיָדַעְתָּ כִּי רַב זַרְעֶךָ, וְצֶאֱצָאֶיךָ כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ.

 

ברכת אלוהים לא תתבטא רק בשלום הבית והרכוש, אלא גם בבני המשפחה.

מן הסתם, במילים אלו אליפז רומז לאיוב: "אם תיכנע למוסר ולתוכחה של אלוהים, עוד תהנה מילדים ונכדים בעתיד, והם יהיו רבים ופוריים 'כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ'" (ראה גם תהילים עב 16).

 

בפסוק 26 אליפז משתמש במילים שאינן שגורות בפי דובר העברית בימינו:

          תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי קָבֶר, כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ.

 

"כֶּלַח" = זִקנה מופלגת (ראה ל 2). פרשנות זו לפי העניין, ומבוססת על מילים דומות בשפות אחרות מורות על "בישול גמור" — דהיינו: זִקנה.

"גָּדִישׁ" = ערימת שיבולי תבואה שנאספה לקראת הדיש. גם: ערימת עומרים המוטלים זה על זה להתייבש בשמש.

יש המפרשים "גָּדִישׁ" = קמה.

"…כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ." — כפי שמעלים (תולשים, קוצרים) את התבואה כשהגיע הזמן, לאחר שהבשילה, כך תמות אתה, הצדיק: זקן ושבע ימים ובזמן הנכון.

 

בפסוק 27 אליפז התימני מסיים את נאומו:

          הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ, כֶּן הִיא; שְׁמָעֶנָּה, וְאַתָּה דַע לָךְ."

 

אליפז בשלב זה מדבר בלשון רבים. הוא אומר: "כל מה שאמרתי לך עד כה, איוב, אינו מבוסס על דעה אישית או ניחוש, אלא מיוסד על חקירה וניסיון של אנשים חכמים רבים. שמע, איוב, חקרנו את הנושא הזה ומקרים דומים לשלך והגענו למסקנה ברורה ונכונה. אתה, איוב, חייב לסמוך עלינו, לקבל את מסקנותינו ולהאמין בהן!"

 

 

סיכום נאומו של אליפז,

המבוגר והמכובד מבין רעיו של איוב:

 

  • צרותיו של האדם באות עליו כעונש על עוונותיו.
  • אין אדם צדיק, יהיה אשר יהיה, ולכן כל אדם ייתכן שיטעם מנה של קושי וצרה.
  • האדם אחראי למעשיו ולכן אין לו כל תועלת מתלונה נגד אלוהים הצדיק.
  • לפיכך, במקום להתלונן לאלוהים, טוב לו לאדם הסובל בעבור עוונותיו להתפלל לאלוהים ולהיכנע לפניו.
  • הייסורים, למרות הקושי הטמון בהם, באים על האדם לטובתו, לרפאו מחטאיו, לזקקו, להיטיב עמו ולהרבות שלומו לעתיד.

 

כל הקורא פסוקים אלה, ומיד לאחר מכן קורא את תשובת אלוהים שבפרק מב, זוכה לראות את מערומי האדם אל מול ריבונותו וחכמתו של אלוהים.

אף־על־פי שדברי אליפז כוללים עקרונות נכונים על פי כתבי הקודש ולעתים משפטי זהב, הרי שכלל המסקנות לגבי איוב אינן נכונות — ולעתים אף מנוגדות לדבר אלוהים.

יתרה על כך, יש צורך לבדוק היטב את קביעותיו התיאולוגיות של אליפז.

איוב הסובל עד עמקי נשמתו מאובדן ילדיו ורכושו, סובל בנוסף גם ממשפט מוטעה מפי חבריו הקרובים ביותר.

אמנם אותם רעים לא אמרו את שאמרו בזדון, חס וחלילה! אך הם עצמם לא ביצעו את מה שייעצו לאיוב לעשות: להיכנע לאלוהים, להתפלל, ולשמוע את עצת אלוהים.

 

בפרקים ו-ז נזכה לשמוע את תשובתו של איוב לאליפז התימני.