איוב פרק ג

 

פרק ג מחולק לשלוש פסקאות:

א.       איוב מקלל את יום הולדתו ואת ליל עיבורו — פס' 9-2;

ב.       טוב מוות מחיים — פס' 19-10;

ג.       מדוע אלוהים נותן חיים למעונים בייסורים? — פס' 26-20.

 

א.  איוב מקלל את יום הולדתו
ואת ליל עיבורו
 (פס' 9-2)

 

1 אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ.2 וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:

"3 יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ,                  וְהַלַּיְלָה אָמַר: 'הֹרָה גָבֶר.'
4 הַיּוֹם הַהוּא יְהִי חֹשֶׁךְ;                 אַל יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמַּעַל;
וְאַל תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה.

5 יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת;                תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה;
יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם.

6 הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹפֶל; אַל יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה;
בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל יָבֹא.
7 הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא יְהִי גַלְמוּד;      אַל תָּבוֹא רְנָנָה בוֹ.
8 יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי יוֹם;             הָעֲתִידִים עֹרֵר לִוְיָתָן.
9 יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ;                   יְקַו לְאוֹר וָאַיִן;
וְאַל יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר…"

לאחר שבעה ימי אבל המלווים בדממה, פותח איוב את פיו ומתאר את סבלו וכאבו במילים שכתבי הקודש טרם הכירו: "וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ."

 

פסוק 3:

"יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ." — איוב מקלל את יום הולדתו. משמע כי כל השמחה, האושר והברכות שחווה עד ליום האסון, אינם משתווים לסבל ולכאב שהוא חווה כעת. — מבחינתו…

  • עדיף לא להיות עשיר מאשר להיות עשיר ולאבד את הכול.
  • עדיף לא להיות מבורך בילדים מאשר לקבלם ואז לאבד אותם.
  • עדיף לא להיוולד כלל מאשר לחיות חיים מבורכים ואז לאבד את הברכה.

 

איוב אומר את הדברים האלה אף על פי שהוא יודע שבבריאתו של אלוהים לכל יום יש תכלית. הרי בספר תהילים יט 3 נאמר: "יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר, וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת." אין יום שהוא ללא תכלית בתכנית אלוהים. — ובכל זאת…

"יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ." — איוב אינו היחידי שכך איחל ליום הולדתו. גם ירמיהו חווה סבל מחריד, ומעומק סבלו הוא אמר: "אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ" (ירמיהו כ 14).

איוב משתמש במשפטים רבים כדי לומר: "ארור יום הולדתי." כך הוא ממשיך ואומר: "וְ(יואבד) הַלַּיְלָה (ש)אָמַר: 'הֹרָה גָבֶר'." מכיוון שיום הנו שלמות של ערב ובוקר (ראה בראשית א), איוב יכול להכניס את ליל עיבורו לאותו "יום הולדת": "הלילה בו התעברה אימי שייך לאותו יום — וגם אותו אני מקלל." מכאן, "יום הולדת" יכול להיחשב, מבחינתו של איוב, ליום בו התעברה אימו וכן גם ליום בו יצא מרחם אימו לאור העולם.

איוב כל כך מצטער על שנולד לעולם מלא צער שכזה, עד כי היה רוצה שאותו יום יימחק מיומנו של אלוהים. כך לא היה נולד איוב ולא היה צריך לחוות את הסבל והצער בו הוא שורה.

 

פסוק 4:

הלוואי ש"הַיּוֹם הַהוּא יְהִי חֹשֶׁךְ." — ז"א, אף אחד לא היה רואה את אותו יום, ואז אלוהים לא היה קורא לאותו יום ומתכנן עבורו משימות.

"אַל יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמַּעַל." — הפועל "יִדְרְשֵׁהוּ" נמצא במובן "לשאול עליו ברצון להיטיב לו."

ראה לדוגמא   דברים יא 12:  "אֶרֶץ אֲשֶׁר יהוה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ."

ישעיהו סב 12: "וְלָךְ [ירושלים] יִקָּרֵא 'דְרוּשָׁה'."

מכאן, איוב היה רוצה שלאלוהים לא היו שום תכניות לאותו יום, וכך משאיר את אותו היום בחשכה — יום ללא תכלית.

מן הסתם לא קיים דבר שכזה במציאות, אך מילים אלו מביעות את עומק סבלו וצערו של איוב שהיה מעדיף לא לבוא לעולם שכולל בתוכו צרות שכאלו.

"וְאַל תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה." — [נְהָרָה = אור] איוב אומר: "הלוואי שאלוהים לא היה מזריח את שמשו על אותו היום."

המילה "נְהָרָה" נמצאת בצורה דומה גם בספר ישעיהו ס 5: "אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ," ובתהילים לד 6:"הִבִּיטוּ אֵלָיו וְנָהָרוּ" (באנגלית: BE RADIANT) ומקביל לשם הארמי: "נְהוֹרָא" = "אור", בדניאל ב 22.

 

פסוק 5 — איוב עדיין מאחל דברים שליליים ליום הולדתו. כעת הוא אומר:

"יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת." — מבחינתו של איוב, היה טוב אילו החושך והמוות היו "גואלים" את אותו היום — ז"א, קונים אותו והופכים אותו לשלהם. כך לא הייתה ביום זה תכנית של הולדה וחיים שהביאה את איוב לעולם.

"צַלְמָוֶת" = חשיכה גדולה (יש גם מפרשים צל+מוות [SHADOW OF DEATH]: תהילים כג 4).

"תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה." — איוב מבקש שעננה כבדה ועבה הייתה מכסה את אותו היום וכך קרני האור לא היו מגיעות אליו ומאירות אותו. כך אותו יום יהיה נטול אור, חשוך, נשכח.

"יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם." — החושך שישרור באותו יום יטיל עליו פחד ואימה, כך שלא ייצאו לפועל שום תכניות שהיו עבורו.

"כִּמְרִירֵי יוֹם":

          אפשרות א:    "כמו המר ביותר שבין כל הימים המרים";

אפשרות ב:       "כִּמְרִירֵ / כַּמְרִירֵ" (שם עצם) במשקל סגריר, שפריר, והכוונה לדברים שגורמים לחושך, כמו אדים, סופות וכו'.

 

פסוק 6:

"הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹפֶל; אַל יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה; בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל יָבֹא." — איוב היה רוצה שאותו לילה בו התעברה אימו היה נבלע ב"אופל" — שהיה נבלע במין חור שחור, כך שלא היה נראה לאף אחד.

אילו היה נעלם באותו חושך מוחלט, כי אז לא היה היום הזה נספר כחלק מימי השנה. כך ליום זה לא היה ניתן כל מספר, לא סדר, לא תכלית, לא משימה.

 

פסוק 7:

"הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא יְהִי גַלְמוּד; אַל תָּבוֹא רְנָנָה בוֹ." — איוב ממשיך לתאר במילים קשות את שהיה מייחל לאותו לילה בו אימו הרתה מאביו.

"גַלְמוּד" — עקר, לא פורה, שלא תהא בו קליטת הריון. בספר ישעיהו מט 21 אומרת ציון (ירושלים): "מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה?" (גלמודה במובן עקרה / ראה גם איוב טו 34).

"אַל תָּבוֹא רְנָנָה בוֹ." — יהי אותו לילה חסר שמחת חיים חדשים.

 

פסוק 8:

"יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי יוֹם; הָעֲתִידִים עֹרֵר לִוְיָתָן." — כעת איוב מאחל ליום הולדתו שיהיה מקולל על־ידי מקללים מקצועיים (אוררי — עורר = לשון נופל על לשון).

"יִקְּבֻהוּ" = יקללוהו (בִלעם משתמש במילה זו בספר במדבר כג 8, כשהוא שואל: "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל?" — "איך אוכל לקלל את מי שאלוהים לא מקלל?"

"אֹרְרֵי יוֹם" — ("אוררים" = מקללים, כמו ב-"מְקַלֶּלְךָ אָאֹר" בהבטחה לאברהם — בראשית יב 3). מדובר בקוסמים למיניהם המקללים יום ומועד, כך שאויביהם לא יוכלו לבצע את זממם באותו היום.

"הָעֲתִידִים עֹרֵר לִוְיָתָן" — אותם קוסמים ומכשפים בעלי כוחות המסוגלים לקלל מהלכי יום כלשהו, הם גם מסוגלים להעיר את הלִוְיָתָן — מפלצת הים המקראית — בקסמיהם.

איוב מזכיר שוב את הלוויתן כדג גדול בפרק מ 25. שם הוא שואל שאלה רטורית: "האם תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה, וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ?"

הדייגים בעת ההיא היו נעזרים בקוסמים ומכשפים כדי לקבל את ברכתם לפני צאתם לדיג בים הפתוח.

איוב מזמין את המקללים המקצועיים, המסוגלים לעורר את הלוויתן משנתו, כדי שיקללו את הלילה בו הוא נולד. כך, איוב אינו מסתפק בקללות היוצאות מפיו נגד יום הולדתו, אלא מאחל שקללה תבוא על אותו היום מפי המומחים לדבר.

 

פסוק 9:

"יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ; יְקַו לְאוֹר וָאַיִן; וְאַל יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר." — איוב עדיין מקלל את יום הולדתו.

"יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ." — הוא מאחל שבאותו לילה לא יאירו הכוכבים. "נשף" הם השעות הראשונות של הלילה (ראה משלי ז 9: "…בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם"). במילים אחרות: "הלוואי שיחשכו אותם כוכבים אשר מעניקים ללילה מעט אור כדי שלא תהיה עלטה מוחלטת לאחר שקיעת החמה."

"יְקַו לְאוֹר וָאַיִן." — אותו לילה יחכה ויקווה למעט אור, אך גם זה הלוואי שלא יהיה לו.

"אַל יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר." — זהו ביטוי ציורי יפה. איוב מתאר את קרני האור הראשונות, המודיעות על תחילת היום, כריסים. השמש עומדת לעלות כמו עין גדולה, אך בתחילה נראים מעל קו האופק רק אותם "ריסים" מאירים. — כך בכל יום רגיל, אך ליום הולדתו מאחל איוב חושך מוחלט.

 

שימו לב לתיאור הסבל של איוב.

איוב חווה צער וסבל שהנם דגימה מהגיהנום. ז"א, חוויות נטולות שמחה, אהבה, חיים, חמלה, חסד ורחמים.

ומה מסקנתו? — "לא רוצה להיות שם!"

כל הלומד את ספר איוב, ראוי שישאף להכיר את ישועת אלוהים כדי שיהיה מרכיב של תקוות הנצח לחייו.

ללא ישועת אלוהים, עתידו של כל אדם זה לחוות את סבלו וצערו של איוב — לא רק לזמן מוגבל, לא רק למספר חודשים או שנים, אלא לנצח נצחים.

 

ב.  טוב מוות מחיים (פס' 19-10)

 

10 …כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי; וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי.

11 לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת?   מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע?
12 מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם,               וּמַה שָּׁדַיִם כִּי אִינָק?

13 כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט; יָשַׁנְתִּי, אָז יָנוּחַ לִי,
14 עִם מְלָכִים וְיֹעֲצֵי אָרֶץ,               הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ;
15 אוֹ עִם שָׂרִים זָהָב לָהֶם,   הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף.
16 אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה,  כְּעֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר.

17 שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז;              וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ.
18 יַחַד אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ;                 לֹא שָׁמְעוּ קוֹל נֹגֵשׂ.
19 קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא;                 וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו.

 

שימו לב שאיוב עצמו לא עושה את החלוקה לפי נושאים. לנו זה עוזר לחלק את הטקסט הקשה הזה לקטעים, אבל בשביל איוב כל הנאום הזה, מפסוק 3 ועד פסוק 26, הוא מקשה אחד. אין פסיקים ונקודות — הכל רצף:

פס' 3            הוא קילל את יום הולדתו,
פס' 9-4                   הוא המשיך ופירט איזה קללות הוא מאחל לאותו יום,

 

וכעת פסוק 10:

"כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי, וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי." — במילים אחרות: "אני מקלל את יום הולדתי, כי הוא אשם בכך שלא מנע את לידתי."

שמתם לב שאיוב נזהר שלא לחטוא במילים? — בזה הוא דוגמה גדולה עבור כולנו! — האיש נואש, הוא חייב להוציא את כאבו ואת ייאושו במילים. אבל על מי הוא יכול לשפוך אותם?

  • לא על אלוהים, כי איוב יודע שאלוהים אינו עושה רע, אינו חוטא ואינו טועה;
  • הוא גם לא מאשים את עצמו, כי בכל הכנות — לאחר בדיקת לבו ומניעיו — איוב אינו מודע לחטא בחייו שיכול להיות הגורם לסבלו;
  • הוא אף לא "בועט בכלב" — דהיינו מוציא את תסכולו על אישתו ועל הסובבים אותו;

הדבר היחיד שנשאר לו כמטרה שאליה הוא מפנה את תסכולו, כאבו וזעמו, זהו "יום" — והרי ליום אין אישיות; יום לא יכול באמת להיות "אשם" במשהו; יום אינו אחראי על הדברים שמתרחשים בו.

איוב גם לא מקלל את היום שבו מתרחשים סבלותיו בפועל. הוא לא משחק עם מחשבות של התאבדות, כי הרי גם זה חטא. הוא מקלל יום שעבר מזמן, יום שכבר אי אפשר לשנות בו שום דבר, יום שלגביו רק אפשר להגיד: "הלוואי שלא היה!" — איוב מתוסכל וכואב, אבל לרגע לא מאבד שליטה על לשונו.

הבה נקח דוגמה מאיוב! הרי גם למאמינים בישוע נאמר ביעקב ג 2:

"מִי שֶׁאֵינוֹ נִכְשָׁל בְּדִבּוּר, אִישׁ מֻשְׁלָם הוּא וְיָכוֹל לָשִׂים רֶסֶן לְכָל גּוּפוֹ."

 

ובכן, איוב אומר: "הלוואי שהיה אפשר למחוק את יום הולדתי מתוך מהלך ההיסטוריה." —ומדוע?…

"כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי." — דהיינו, "על כך שאותו יום לא סגר את רחמה של אימי."

איוב מעלה כאן תרחיש טרגי שהיה נפוץ בעת העתיקה. הרי בתקופתו נשים ילדו בבית. לא היו בתי חולים עם חדרי לידה מצוידים היטב; לא היו רופאים מומחים שיכלו לתת זריקת זירוז ברגע הנכון; לא הייתה אפשרות של ניתוח קיסרי. אם היו סיבוכים בעת הלידה, אם לאם נגמר הכוח אחרי אין ספור צירים, אז התינוק פשוט נשאר ברחם, ובסופו של דבר מתו שניהם — גם האם וגם הילד. איוב אומר: "הלוואי שכך היה קורה לי ביום הולדתי!"

"…וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי." — "אילו לא נולדתי, כי אז לא הייתי צריך לחוות את הסבל הרב והקשה הכרוך בחיים כמו שלי."

 

פסוק 11:

"לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת?" — איוב שואל: "ואם כבר הרתה אימי, ואם כבר הייתי צריך להיוולד, אז עדיין הייתה האפשרות שאוולד מת. מדוע לא נעשה עמי החסד הזה?"

"לָמָּה לֹּא … מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע?" — אופציה נוספת: "מדוע לא זכיתי למות מיד אחרי הלידה?"

 

פסוק 12:

"מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם, וּמַה שָּׁדַיִם כִּי אִינָק?" — "מדוע הגעתי חי אל ברכיה של המיילדת לאחר שיצאתי מרחם אימי (בראשית נ 23), ומדוע זכיתי לינוק חלב משדי אימי?"

"הלוואי שלא הייתי זוכה לכל אלה. אמי, המיילדת ואנשים אחרים התעמצו והשקיעו כדי שאחיה ואגדל — אך איזו תועלת הביאו לי הדאגות הללו? הם רק שמרו אותי לחיי הסבל והצער שאני חווה כעת."

 

פסוק 13:

"…כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט." — "לולא הייתי זוכה לכל הטיפול המסור בלידתי, כי אז הייתי כעת חווה שקט; הייתי נח עם ישני עפר ולא חווה כאב וצער."

איוב רואה את המוות כמקום, כאזור שבו שוררים מנוחה ושקט. הוא ממשיך לתאר את המנוחה באמרו:  "יָשַׁנְתִּי, אָז יָנוּחַ לִי."

עלינו לזכור שאיוב מתייחס למותו שלו ולא למותו של רשע או אדם הדוחה את ישועת אלוהים.

מדבריו ניתן להסיק שבמותו של תינוק, הוא נלקח למקום שקט ולמנוחה — לא למקום ייסורים בשאול.

 

■         מה עוד יש שם בשאול — במקום של המוות?

 

פסוקים 15-14:

"יָשַׁנְתִּי, אָז יָנוּחַ לִי… [בחברת מי?]

14 עִם מְלָכִים וְיֹעֲצֵי אָרֶץ,                הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ;
15 אוֹ עִם שָׂרִים זָהָב לָהֶם,     הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף."

שם בשאול נמצאים אף מלכים ויועצים. מלכים ויועצים אלו בנו ואכלסו ערים חרבות ומקומות שוממים. הם עשו לעצמם שֶם בארץ החיים. — ואיפה הם עכשיו?

"…אוֹ עִם שָׂרִים זָהָב לָהֶם, הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף." — "אילו הייתי מת כוולד בן יומו, גם אז יכולתי לחוות מנוחה ועושר. הייתי נח עם שרים אשר במהלך חייהם הרוויחו הון עתק וזכו להיקבר בקברים אשר הכילו חלק מרכושם." (יש המפרשים "בתיהם" = קברים — כמו בישעיהו יד 18; ואולי אף במל"א ב 34 — "העשירים ממלאים את קברותיהם בכסף").

רמז למנהג זה נמצא בכתובת מסוף תקופת בית ראשון, החקוקה על קבר "יהו אשר על הבית" בכפר השילוח. שם כתוב: "זאת קברת יהו אשר על הבית. אין פה כסף וזהב כי אם עצמתו…", כך קיוו למנוע את חילול הקבר בידי שודדי קברים.

 

פסוק 16:

"…אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה, כְּעֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר." — בפסוק 11 איוב בעצם כבר איחל לעצמו מוות ברחם או בזמן הלידה, אך כעת הוא עושה דבר שונה. הוא אומר: "נֵפֶל טָמוּן", ז"א וולד שנולד מת בטרם עת ושנטמן מיד באדמה, זוכה בשאול לאותו מעמד כמו מלכים, יועצים, שרים ועשירים. אין הבדל בינו לבין בוני אימפריות שנקברו יחד עם כספם וזהבם.

 

השוויון שבמוות — דהיינו השוויון של כולנו לפני אלוהים — הוא נושא חשוב לאיוב. לכן הוא ממשיך ומפתח אותו גם בפסוקים 19-17:

17 שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז;              וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ.
18 יַחַד אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ;                 לֹא שָׁמְעוּ קוֹל נֹגֵשׂ.
19 קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא;                 וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו.

איוב מאחל לעצמו שהיה מת ביציאה מרחם אימו כי…

אז היה נמצא במקום בו רשעים כבר לא מטרידים אף אדם. "שָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ." — שם, במוות, שאליו היה נשלח, נמצאים כל העשוקים ונחים באמת, כי אין מי שיעשוק אותם או ירגיז אותם עוד.

"יַחַד אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ; לֹא שָׁמְעוּ קוֹל נֹגֵשׂ." — שם, במוות, נהנים משלווה ומנוחה גם האסירים, או שבויי המלחמה. אין יותר החלפות משמרת, לא יוצאים יותר לעבודות שירות, אין מִסדרים וקריאת שמות (ירמיהו ל 10). "לא שומעים קול נוגשׂ" — דהיינו קול סוהֶר.

"קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא." — שם, במוות, נמצאים ביחד מלכים, יועצים, עשירים, אבל גם עניים, אסירים ואפילו תינוקות שמתו בזמן הלידה — וכולם נחים במידה שווה.

"וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו." — שם, במוות, יש שחרור מוחלט מסממני החטא הכובלים את הארץ ואת החיים בה. אין יותר עבדות.

 

המכנה המשותף לכולם הוא שבמותם הם זוכים למנוחה ולשלווה. השפעת החטא ותוצאותיו הרי יבוטלו שם, במקום מנוחתם של הנושעים. זוהי המנוחה שאיוב כל כך חפץ בזמן שהוא חווה את הסבל והצער בחייו בארץ, בחיים שנתונים לחטא ותוצאותיו.

המוות, לדעתו של איוב, מטשטש את כל ההבדלים ומשווה את כל הניגודים.

 

ג.  מדוע אלוהים ייתן חיים
למעונים בייסורים?
 (פס' 26-20)

 

20 לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר,                 וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ?
21 הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ,              וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים;
22 הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי גִיל,          יָשִׂישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ קָבֶר;
23 לְגֶבֶר אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה, וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ?

24 כִּי לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבֹא;       וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי.
25 כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי;  וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי.
26 לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז.

 

איוב שואל כעת מספר שאלות. למעשה, פסוקים 23-20 הם שאלה אחת ארוכה. וזוהי שאלתם של אין ספור אנשים נכים, חולים כרוניים וסובלים אחרים לאורך ההיסטוריה.

שימו לב שאיוב עוד לא פונה ישירות לאלוהים:

"לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר, וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ?" — איוב מדבר בגוף שלישי: "לָמָּה [הוא, ז"א אלוהים]יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר?" — מדוע אלוהים יאפשר לאדם אומלל להמשיך בחיים, ומדוע הוא מעניק חיים מלכתחילה לאלה שכל חייהם מהווים רק קושי וסבל? הרי אלוהים יודע עוד לפני שהם נולדים שחייהם יהיו כאלה. אז למה הוא לא מונע מהם את הסבל?

 

פסוק 21:

"…הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ, וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים." — מדוע לתת ולהאריך חיים לכאלה שמקווים כל יום למוות, לאלה שרואים במוות גואל?

"…וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים." — ("מַטְמוֹנִים" = אוצרות שנטמנו באדמה — ראה ירמיהו מא 8) מדוע לתת יום נוסף לאלה שמחפשים את המוות כאילו הוא אוצר, והם דומים לאלה שחופרים וחופרים באדמה עד אפיסת כוחות, אך לא מוצאים את המטמון?

פסוק 22:

"הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי גִיל, יָשִׂישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ קָבֶר." — מדוע לאפשר יום נוסף בעולם הזה לאלה שסובלים עד כדי כך שהקבר הופך בעבורם למקור של שמחה ורננה?

שימו לב שאיוב לא שוקל התאבדות ובוודאי אינו מעודד מעשה שכזה. הוא פשוט מציין שסבלו כל כך קשה עד כי היה מבקש מאלוהים שיקצר את חייו על פני האדמה.

 

בפסוק 23 איוב ממשיך את שאלתו הארוכה:

"[מדוע מעניק אלוהים חיים] לְגֶבֶר אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה, וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ?" — מדוע שאלוהים יקיים אדם שאיבד את דרכו בחיים ואינו יודע לאן לפנות ואיך להיחלץ מצרתו?

ומדוע דרכו של אותו אדם "נסתרת"? — כי אלוהים "סך בעדו", ז"א, גדר בעדו עד שלא ימצא את דרכו. הרעיון שאלוהים מציב "גדר" בדרכו של אדם אינו בלעדי לספר איוב. הוא נמצא גם ב…

איכה ג 9-7:"[אלוהים] גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא;…גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית."

הושע ב 8: [אלוהים אומר:] "לָכֵן הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים [קוצים], וְגָדַרְתִּי אֶת גְּדֵרָהּ, וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא."

 

■         האם איוב מפנה כאן אצבע מאשימה לעבר אלוהים?

 

האם ניתן להסיק מפסוק 23 שאיוב רואה את אלוהים אשם בדבר שאינו הוגן? — חס וחלילה!

שאלתו של איוב היא: "אלוהים, מדוע אתה מאריך את חיי כרגע? מדוע אתה מעניק אור וחיים לאומלל המשולל מכל נעימות החיים?"

 

בפסוקים 26-24 איוב מפרט את העינוי ואת הסבל שהם מנת חלקו היומיומית:

24 כִּי לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבֹא;                 וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי.
25 כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי;            וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי.
26 לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז.

איוב טוען שאין לו כל הנאה מאוכל. האכילה שלו מלווה באנחות, כאבים וצער.

פירוש נוסף לחלק הראשון של פסוק 24 הוא: "אנחתי וסבלי הם לחם חוקי, ז"א, מנת האוכל היומי שלי." מילים דומות נמצאות במזמור מב 4: "הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה."

"…וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי." — איוב ממשיך ומסיים את פסוק 24 באומרו: כמי נהר השוטפים בלי הרף, כן נשפכות צעקותיי הדומות לשאגות אריה מעוצם עינויי.

 

פסוק 25:

"כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי, וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי." — [וַיֶּאֱתָיֵנִי = בא עליי עכשיו] במילים אחרות: "כל הדברים שפחדתי מהם — אכן פגעו בי. כל האסונות שהבהילו אותי בדמיונותיי השחורים ביותר — אכן הפכו עבורי למציאות מרה."

אנו מגלים את שהיה על לבו של איוב עוד בימים שלפני בוא הצרה.

בפרק א 5 נאמר שאיוב היה מקריב קורבנות בעבור בני משפחתו, כדי לכפר על חטאים שאולי עלו במוחם של ילדיו. מכאן נראה שאיוב אכן הבין את משמעות צדקת אלוהים והגמול על חטא. למרות היות איוב עשיר ובעל כל הון, הוא היה ירא־אלוהים. היה בלבו חשש תמידי שמא ייענש בחומרה עבור חטא קטן. הוא הבין עיקרון חשוב:

 

מצד אחד, אני נהנה מפריבילגיות גדולות: ניתנה לי הבנה עמוקה של דרכי אלוהים והתברכתי בעושר חומרי רב;

מצד שני, במעמד המיוחס הזה יש לי גם אחריות גדולה יותר מהאדם הממוצע. אלוהים דורש ממני הליכה בטוהר ובקדושה, בהתאם לאור הרב שהעניק לי.

"אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי." — כל הפחדים שלי התגשמו.

 

בפסוק 26 איוב מסכם את כל שנאמר עד כה ומתרץ את המשפטים הקשים שאמר:

לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי — וַיָּבֹא רֹגֶז.

ייסוריו של איוב באים עליו ללא הפסק. בטרם ינוח לרגע מגירוד, כאב או צער, בטרם תהא לו שהות לנוח מהמכאובים הראשונים, כבר באים עליו מכאובים נוספים.

"וַיָּבֹא רֹגֶז." — כל הכאבים הללו הבאים עליי בגלים ללא הפסקה, גורמים לרוגז. ז"א, חוסר שלווה ומנוחה.

זהו מכלול הסיבות שבגללם איוב מתגעגע למוות. שם ישכב וישקוט, יישן במנוחה (פס' 13); שם אין רשעים שימשיכו להציק (פס' 17).

 

סיכום לפרק ג

 

דברי איוב בפרק ג מעלים שאלות רבות.

         האם יש תכלית לחיי אדם אומלל שהגיע אומלל לעולם וימשיך את כל ימיו בארץ באומללות?

התשובה טמונה בתכלית שלשמה אלוהים ברא את האדם. אלוהים ברא את האדם למען יפעל את רצונו בבריאה ויפאר את שמו (בראשית א 29-26; טיטוס ב 14-13).

אם אדם מסיר את תכלית אלוהים לקיומו, כי אז יוכל להזדהות עם מילותיו של איוב.

אדם שדבר אלוהים מהווה סמכות בחייו יודע שאלוהים מצפה ממנו שיתפלל ויבקש כוח כדי להגשים בחייו כל שקבע אלוהים, ובמסלול הקושי היומי יתפאר שם אלוהים.

        האם נכה אינו יכול לפאר את אלוהים?

        האם חולה אינו מסוגל לשרת את אלוהים?

שמחתו וסיפוקו של הנושע נמצאים בשלב הנצחי בו אלוהים ייתן לו גוף חדש וחיים בסביבה נצחית נטולת חטא ותוצאותיו.

תקוותו של הנושע אינה תקוות שוא. היא מבוססת על הבטחת אלוהים שעתידה להתגשם.

 

איוב לא ידע מה יהיה הסוף של סיפורו. הוא קילל את היום שנולד בו בשעה שישב באבל על ילדיו. מבחינתו התמוטט וחרב עליו כל עולמו — וזאת לצמיתות.

אנחנו לעומתו יכולים להגיע למסקנות ראויות. הרי כל הסיפור מונח לפנינו מראשיתו ועד סופו הטוב. במבט על כל ימיו של איוב, אנו מבינים שזמן האבל והסבל היה מוגבל לתקופה יחסית קצרה:

  • איוב חי כמאתיים שנים.
  • השואה האישית אותה חווה התרחשה ככל הנראה כשהיה בסביבות גיל 70.
  • עד לאותו יום שחור בו מתו עליו כל יקיריו, חווה איוב חיים טובים ושלווים. הוא שמח לברך כל יום, ובמיוחד את יום הולדתו שהביאו לחיים כה מלאים מענגים.
  • תקופת האבל, הייסורים הגופניים וביקור החברים הסתכמה בלא יותר משנה. ביקור החברים עצמו ארך כמובן פחות.
  • בפרק מב אנו למדים שאלוהים העניק לאיוב כפול מכל שלקח לו, ועוד מאה וארבעים שנות חיים.
  • מתנה נוספת של אלוהים לאיוב הייתה ההבטחה שעשרת ילדיו שנלקחו ממנו מחכים לו בנוכחות אלוהים. כך איוב אמנם חווה געגועים, אך לא אובדן. [לראיה: איוב קיבל כפול ממספר החיות שאיבד אך מספר זהה של ילדים, ללמדנו שחיות אינן נושעות, ולכן קיבל כפול בארץ. לעומת זאת, עשרת ילדיו שמתו מחכים בשמים, ולכן קיבל רק עוד עשרה נוספים].

 

לכן, מתוך כמאתיים שנות חייו של איוב, עת סבלו היה יחסית זניח בהשוואה לתקופות הברכה והשלווה שאלוהים נתן לו.

איוב, כאמור, אינו ידע איך יסתיים העניין — לפחות לא בפרקים הראשונים. מבחינתו כל ימיו הנותרים יהיו כיום שואה. אין עוררין כי כך הרגיש וחשב איוב. — וכך היה מרגיש כל אדם עד סוף ימיו אילולא אלוהים היה חלק מניסיונו.

המשך הספר ובמיוחד סופו, מעודדים אותנו בידיעה שגם סבל עצום בחיי התם וירא האלוהים יסתיים בברכה ושמחה ושלום נצחיים.

הקושי, הסבל והצער יהיו תמיד החלק היחסית הקטן והזניח בחייו של הנושע — כי את הנצח הוא יבלה עם אלוהים.