ספר איוב

 

מבוא

 

השם "איוב" גורם לרוב בני האדם, המודעים לספר על שמו בכתבי הקודש, להרגיש אי נוחות. השם מתקשר תמיד לסבל ולחיי תופת, למוות ולאבל, אשר באו על אדם צדיק שלא באשמתו.

ישנם מילונים שכוללים את המונח "בשׂורת־איוב", והוא מפורש כ"חדשות רעות".

מצאו לי יהודי אחד שהיה בוחר בשם "איוב" מתוך כל השמות התנ"כיים!

אין כמעט הלוויה יהודית או משיחית שלא מזכירים בה את פסוק 21 מפרק א של ספר איוב:

…וַיֹּאמֶר: "עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה. יהוה נָתַן, וַיהוה לָקָח. יְהִי שֵׁם יהוה מְבֹרָךְ."

 

רבים אמנם קושרים את השם "איוב" לסבל ולאבל, אך כמה מהם טרחו ללמוד את הספר שנושא את שמו וניסו להבינו כראוי?

שפת הספר קשה במיוחד. היא עשירה במילים יחידאיות ובכאלה שאינן שגורות בשפה העברית בחיי היומיום. זוהי עוד סיבה שמעטים לומדים את ספר איוב.

 

הסיפור המרכזי נע סביב אדם צדיק, תם וירא אלוהים ששמו איוב.

איוב נשוי ולו שבעה בנים ושלוש בנות. האיש עשיר ביותר, וכנראה היה אחד משליטי ארץ עוץ.

אלוהים החליט לאפשר לשטן לבחון את אמונתו של איוב. לשם כך קיבל השטן רשות מאלוהים לפגוע בכל אשר לאיוב, חוץ מחייו. השטן הרג את ילדיו וגרם לכך שכל רכושו של איוב נלקח.

לאורך הספר רעיו מבקרים אותו. כל אחד טוען לדעת את הסיבה שבעטיה אלוהים הביא על איוב את הרעה הגדולה הזו. למרות סבלו ועל אף דברי רעיו ואשתו, איוב נשאר תמים לפני אלוהים.

לאורך הספר איוב בוכה על מר גורלו, ובסופו של דבר אלוהים עונה לו ומבהיר שכל אשר נעשה לו קרה ברשות אלוהים ובהשגחתו.

איוב מקבל את תשובתו של אלוהים ומודה לו. בעקבות כך אלוהים מעניק לו כפליים מכל מה שהיה לו מלכתחילה.

רעיו של איוב מבינים כי טעו ומבקשים מחילה מאלוהים ומאיוב.

 

הספר מוכיח את ריבונותו של אלוהים על כל אשר מתרחש בבריאה; כמו כן, את ידיעתו המוגבלת של האדם בכל הקשור לסיבת המאורעות המתרחשים בעולם ובחיי האדם בפרט.

לפיכך, אל לו לאדם לשפוט אדם אחר רק על סמך סבל או הצלחה בחייו!

אף־על־פי שהשטן זכה למידה רבה של חופש, הרי שאינו יכול לעשות דבר ללא רשות מאלוהים.

הסיפור של איוב מלמד אותנו לבטוח באלוהים בכל דבר ובכל מקרה, גם אם המצב נראה חסר תקווה ועגום במיוחד. ליראי־אלוהים יש תמיד ביטחון ותקווה: למרות גדולתו של אלוהים, הוא נמצא עם יקיריו כל העת ולעולם אינו נוטש אותם.

 

מועד המאורעות בספר איוב

בספר לא צוין מועד או פרט ברור אחר שלפיו אפשר לקבוע את זמן ההתרחשות. למרות זאת, ישנם מספר רמזים שיכולים להצביע על תקופה הגיונית.

 

  1. אורך חיי איוב:

בפרק מב 16 נאמר שאיוב המשיך לחיות מאה וארבעים שנים לאחר האירועים המוזכרים בספר, זאת אומרת שסך שנות חייו היו כמאתיים שנים. משמע שאיוב חי בתקופת האבות — אברהם, יצחק ויעקב — ובזמנם אנשים נהגו להגיע למספר שנים שכזה (ראה בראשית כה 17, לה 28).

 

  1. סוג המטבע שמוזכר בספר:

בפרק מב 11 נאמר שכל בני משפחתו של איוב וידידיו, כל אחד מהם, נתנו לו תכשיט מזהב וקשיטה אחת: "… וַיִּתְּנוּ לוֹ אִישׁ קְשִׂיטָה אֶחָת וְאִישׁ נֶזֶם זָהָב אֶחָד."

מטבע הקשיטה מוזכר גם בבראשית לג 19: "וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר, אֲבִי שְׁכֶם, בְּמֵאָה קְשִׂיטָה." — יעקב רוכש חלקת אדמה במאה קשיטה.

 

  1. אזכור הכשׂדים כנוודים:

הכשדים אשר התנפלו על עבדי איוב מוזכרים כנוודים ולא כיושבי ערים. מכאן, הדבר התרחש לפני התבססות הכשדים כיושבי עיר (א 17).

 

  1. עושרו של איוב:

עושרו של איוב נמדד לפי גודל עדריו ולא לפי כספו וזהבו. כך נמדד עושר חומרי בתקופת האבות (א 3, מב 12).

 

  1. אי אזכור תורת משה, עם ישראל, המשכן או המקדש וכו'.

 

  1. הידע ההיסטורי של איוב:

איוב ידע על־אודות אדם (לא 33: "אִם כִּסִּיתִי כְאָדָם פְּשָׁעָי לִטְמוֹן בְּחֻבִּי עֲוֹנִי…"), נוח והמבול (יב 15: "הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ, וִישַׁלְּחֵם וְיַהַפְכוּ אָרֶץ").

 

  1. איוב מוזכר על־ידי יחזקאל הנביא:

לפיכך, איוב חי לפני תקופת יחזקאל:

14 "…וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ: נֹחַ, דנאל (דָּנִיאֵל) וְאִיּוֹב, הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם," נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה… 20 "וְנֹחַ, דנאל (דָּנִיאֵל) וְאִיּוֹב בְּתוֹכָהּ, חַי אָנִי," נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, "אִם בֵּן אִם בַּת יַצִּילוּ. הֵמָּה בְצִדְקָתָם יַצִּילוּ נַפְשָׁם" (יחזקאל יד 14, 20).

 

על בסיס נתונים אלה מקובל להסיק כי איוב חי בתקופה שלאחר מגדל בבל ובסמוך לתקופת האבות, אברהם, יצחק ויעקב.

אף־על־פי שהאירועים המוזכרים בספר התרחשו בתקופת האבות — עוד לפני שנכתב הדף הראשון של תורת אלוהים — ידעו איוב ורעיו את כל אשר אדם צריך לדעת על חיי טוהר וצדק. הם ידעו על־אודות אופיו, תכונותיו, ותכניותיו של אלוהים.

איוב גם ידע על־אודות חטא, קדושה, זבחים, חיים שלאחר המוות ועל אלוהים הגואל את ילדיו ומכפר על חטאיהם.

כך אנו עדים לחסדו של אלוהים המגלה את עצמו לאלה שמחפשים אותו. הוא בונה עמם יחס אישי וקרוב. כך אין לאף אדם סיבה או תירוץ לומר: "אינני מאמין באלוהים כי לא קראתי את תורתו ולא ידעתי על־אודות קיומו!" (ראה תהילים יט; אל הרומים א).

 

■         האם "איוב" הנו סיפור אגדה דמיוני או מקרה אמיתי שהתרחש לאדם בשם איוב?

 

  • שאול השליח (הראשונה לקורינתים ג 19) מצטט פסוק מספר איוב (ה 13): "כִּי חָכְמַת הָעוֹלָם הַזֶּה הִיא סִכְלוּת בְּעֵינֵי אֱלֹהִים, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב: 'לֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָם'."
  • יחזקאל (יד 14, 20) מציין את שמו של איוב כאחד מצדיקי הדור: "… וְאִיּוֹב, הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה."
  • יעקב (ה 11) מזכיר את איוב כאדם שעמד בניסיון לעיני אלוהים: "הֵן חוֹשְׁבִים אָנוּ לִמְאֻשָּׁרִים אֶת הָעוֹמְדִים בַּסֵּבֶל. שְׁמַעְתֶּם עַל־אוֹדוֹת עֲמִידָתוֹ שֶׁל אִיּוֹב בַּסֵּבֶל וּרְאִיתֶם אֶת תַּכְלִית יהוה — כִּי רַחוּם וְחַנּוּן יהוה."

אם דבר אלוהים מזכיר כך את שמו של איוב ומצטט מספרו, אנו יכולים להיות בטוחים שאיוב היה אדם אמיתי, סיפורו התרחש במציאות, ולא מדובר באגדה עממית.

 

מקור השם "איוב" ומשמעותו

השם "איוב" הנו ייחודי בכתבי הקודש. משמעות השם: מלשון איבה, על משקל ילוד, שיכור, גיבור; ונקרא כך כי השטן היה לו לאויב.

יש הטוענים שמשמעות השם היא: החוזר בתשובה (לפי הערבית) או סתם "צדיק תמים".

השם "איוב" אינו פופולרי בקרב היהודים בימינו, אך היה נפוץ ומקובל בתעודות שלפני ימי האבות (ראה פרשנות לאיוב – קוק, עמוד 16).

 

מחבר ספר איוב

פרשנים בדרך כלל מייחסים את כתיבת ספר איוב למשה, לשלמה המלך מפאת הדמיון למשפטים בספר קוהלת (ג 19-20, ה 13-14) ליחזקאל או לירמיהו. כל אלה בגדר השערה, שכן המחבר אינו מזדהה בשמו.

יתר על כן קיימות הקבלות בין הכתוב בספר איוב לבין דברי ירמיהו הנביא: איוב פרק ג לעומת ירמיה כ 14-18 — שניהם מקללים את יום הולדתם בדרך דומה. יש גם דמיון רב בפסוקים רבים הכתובים בספר איוב לאלו הכתובים במגילת איכה, והרי מחבר מגילת איכה הוא ירמיהו הנביא.

 

איוב פרק א

 

איוב וניסיונותיו

 

איוב פרק א – ב 10:

א.        איוב איש צדיק (א 5-1);

ב.        אלוהים מציע את איוב לשטן למען יבחן את אמיתות אמונתו (א 12-6);

ג.         איוב מתנסה באובדן רכושו וילדיו ועומד בניסיון (א 22-13);

ד.         איוב עומד גם בניסיון של ייסורי גוף (ב 10-1).

 

א.  איוב איש צדיק (א 5-1)

 

1 אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ, אִיּוֹב שְׁמוֹ; וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע. 2 וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת. 3 וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת, וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאֹד; וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם.

4 וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ; וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיוֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם.

5 וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם, וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם, כִּי אָמַר אִיּוֹב: "אוּלַי חָטְאוּ בָנַי, וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם." כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים.

 

היכן נמצאת "אֶרֶץ עוּץ"?

 

מחבר הספר, שאיננו יודעים את שמו, כותב על־אודות איוב — אדם שחי כנראה שנים רבות לפניו.

מבחינתו של המחבר, ציון תקופתו של איוב אינו עניין חשוב בעלילה, ולכן אין עליו דגש. לעומת זאת הוא מציין שאיוב חי "בְאֶרֶץ עוּץ". לאור הכתוב בהמשך, אנו למדים שבני עוץ — הכוונה לשבט או שבטים — נקראים גם בשם "בני־קדם" (פסוק 3).

השם "עוץ" נזכר בתורה ברשימות בני ארם ובני נחור: "וּבְנֵי אֲרָם, עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַשׁ… "(בראשית י 23). "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר: הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ׃ 21 אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ…" (בראשית כב 21).

לפי רשימות אלה, ישבו שבטי עוץ צפונית־מזרחית לארץ ישראל, בארץ ארם שנקראה גם "ארץ בני־קדם" (בראשית כט 1: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו, וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי־קדֶם…") הכוונה לארם.

אנו מוצאים את השם "עוץ" גם ברשימה של בני שעיר החורי: " אֵלֶּה בְנֵי דִישָׁן: עוּץ וַאֲרָן…" (בראשית לו 28).

כמו כן הוא נמצא במגילת איכה (ד 21): "שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם, יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ."

לפיכך "אֶרֶץ עוּץ" הייתה גם בקרבת אדום — דרומית־מזרחית לארץ ישראל, וגם יושביה נקראו "בני־קדם".

בספר ישעיהו הנביא (יא 14) הם נזכרים יחד עם אדום ומואב: "וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה, יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי־קֶדֶם; אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹח יָדָם."

בתרגום השבעים הובאה מסורת / אגדה כי איוב הוא לא אחר מאשר יובב בן־זרח, המלך השני לאדום (בראשית לו 33: "וַיָּמָת בָּלַע; וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן־זֶרח מִבָּצְרָה").

איוב לא היה נווד, אלא חי בעיר מוקפת חומה. אנו יודעים זאת כי בפרק כט 7 איוב מציין שהוא יוצא משער עירו: "בְּצֵאתִי שַׁעַר עֲלֵי קָרֶת, בָּרְחוֹב אָכִין מוֹשָׁבִי."

בין ארם לאדום, אשר נמצאים בצדה המזרחי של ארץ ישראל — כאשר ארם היא הקצה הצפוני ואדום הקצה דרומי — שם נמצא המחוז שבו חי איוב. ושם התרחשה העלילה הפרושה על פני 42 פרקים.

 

■         הערה חשובה:

 

כל העלילה הכתובה בספר איוב התרחשה במהלך פרק זמן של מספר חודשים לכל היותר.

האסון המתואר בספר איוב התרחש כאשר איוב היה בסביבות גיל 60. הרי היו לו שבעה בנים ושלוש בנות, ולכל הבנים היו כבר בתים משלהם.

האסון התרחש ביום אחד. והאבל והמפגש עם רעיו של איוב התקיים במהלך מספר שבועות או חודשים בודדים.

לאחר השיחה בין איוב לרעיו, התערב אלוהים והוכיח אותם. אלוהים אף הצדיק את איוב והעניק לו כפליים מכל אשר נלקח ממנו.

איוב ידע שילדיו אשר מתו נמצאים בנוכחות אלוהים, ולכן לא איבד אותם אלא מתגעגע לראותם — דבר שהובטח לו.

לאחר האסון ניתנו לאיוב מאה וארבעים שנים נוספות שהיו מלאי ברכה ונועם.

אף־על־פי שספר איוב נתפס כספר של צרה, מצוקה, אסון וקושי, הרי שבמבט כללי על כל הכתוב הנו ספר של נחמה ועידוד.

 

אִישׁ תָּם וְיָשָׁר

 

המחבר מציין שאיוב "הָיָה אִישׁ … תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע."

"תָּם" — שלם, בעל שלמות מוסרית; כך גם נקרא נוח (בראשית ו 9). בספר משלי נאמר:"מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק" (משלי כ 7). מכאן איוב היה איש צדיק בעיני אלוהים.

"וְיָשָׁר" — אוהב יושר וצדק.

"וירֵא אֱלֹהִים" — איוב מאמין שגורל האדם ביד אלוהים, ולכן עליו לפעול על־פי רצון אלוהים מתוך אמונה, כבוד ואהבה. יראת אלוהים מתבטאת בין אדם לאלוהים וגם ביחסו כלפי הזולת. ז"א, ירא אלוהים יפעל ויתנהג כלפי הזולת במידת צדק, יושר, אהבה וכבוד (ראה ההפך בבראשית כ 11).

"וְסָר מֵרָע" — מתרחק מכל מה שנראה בעיניו נוגד את רצונו, אופיו ותכונותיו של אלוהים (תהילים לד 15; משלי ג 7, טז 17).

 

■         חשוב לציין:

קביעת העובדה שאיוב איש תם, ישר וירא אלוהים אינה רומזת שאיוב לא חטא מימיו.

אדרבה, בפרקים ו 24, ז 21, ט 20 הכתוב מציין שאיוב אכן חטא. אם כן, איך מסתדר עניין היותו איש תם, ישר וירא אלוהים עם היותו איש חוטא?

עובדת היות איוב איש המסוגל לחטוא — ואכן חטא בחייו — יחד עם היותו תם וישר וירא אלוהים, מהווה עדות חותכת לכך שאיוב הבין וידע על־אודות ישועת אלוהים וכפרת חטאים.

איוב מודע לעניין קורבנות, חטא וכפרה (א 5). לפיכך הוא ידע להתוודות על חטאיו ולהקריב קורבנות לאלוהים.

איוב ידע שאלוהים מכפר וסולח — וככזה, הוא ידע שהנו תם וישר לפני אלוהים המכפר וסולח חטאים.

איוב היה כל כך בטוח בישועת אלוהים עד כי הוא מכריז בפרק יט 25 שהוא עתיד לקום מן המתים וצפוי לראות את גואלו פנים אל פנים:

"וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי; וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם."

 

איוב ואחריות החוטא לפני אלוהים

 

שימו לב לעובדה חשובה: איוב חי בתקופה שלפני מתן התורה.

והנה, אף־על־פי שאיוב חי לפני שתורת מצוות אלוהים הייתה ידועה לעם ישראל ומשם לכלל העמים, הוא ידע לחיות על־פי אמות הצדק והמוסר של אלוהים.

לא רק זאת, הוא ידע על־אודות הקורבנות ועל כך שאלוהים מושיע חוטאים.

העובדה כי איוב חי בעת הקדומה לתורה וידע כל כך הרבה על־אודות אלוהים וישועתו, מסירה את כל התירוצים של אלה הטוענים שאין מקום, ואף לא הוגן, לשפוט את בני האדם על חטאיהם לפני מתן תורה — או לשפוט בכלל אנשים שלא זכו לשמוע באופן אישי מאלוהים.

במזמור תהילים יט וכן באיגרת אל הרומים א כתוב שהבריאה זועקת על־אודות קיומו של אלוהים.

המצפון שאלוהים נתן לאדם יחד עם מנת המשכל, מהווים כלים שבעזרתם יכול האדם להבין שקיים בורא ולחיות בעולם על־פי אמות מוסר קדושות.

מי שאינו מחפש את אלוהים ואורח חייו סותר את מוסר אלוהים, פועל נגד האפיונים שאלוהים ברא בו, ועל כך יישפט בצדק.

 

בנים, בנות — והרבה רכוש

 

בפסוקים 3-2 צוינו מספר ילדיו של איוב, וגודל רכושו:

2 וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת.

3 וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת, וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאֹד; וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי־קֶדֶם.

לאיוב היו "שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת." — אף־על־פי שהאנושות זקוקה למספר דומה של זכרים ונקבות, הרי שציון מספר רב של בנים לאיוב מדגיש את גודל הברכה.

 

■         האם מספר ילדיו של איוב הוא מספר טיפולוגי, סמלי, או נתון אמיתי?

 

מכיוון שהכתוב מציין גם מספר סוגי המקנה, ומכיוון שבפרק מב אלוהים מעניק לאיוב כפליים מכל מה שנלקח ממנו, ומכיוון שבסוף גם מוזכרים שמות בנותיו, אני אוחז בדעה שמספר הילדים והמקנה הנו מספר אמיתי ומדויק ולא מספר טיפולוגי או סמלי.

ישנה חשיבות לציון מדויק של רכושו של איוב מכיוון שבזאת, בין היתר, נמדדת אמונתו וביטחונו באלוהים. הוא מוכן לוותר על כל דבר ארצי — גדול ככל שיהיה — ובלבד שלא יימצא פועל או חושב נגד אלוהים.

לו המחבר היה מציין מספר סמלי בלבד, הרי שיהיו כאלו שינסו למזער את הכמות ולצייר את איוב כשונה ממה שהתכוון אלוהים — כאילו היה לאיוב קל לוותר על מה שאיבד.

יש חשיבות לציון סוגי הבהמות השונות ולמספרן. זה מוכיח שהיו לאיוב שטחי אדמה נרחבים מאוד שאותם עיבד באמצעות בהמותיו. כמות רבה כל כך של צמדי בקר או אתונות מצביעה על אדמה חקלאית או אדמת מרעה במימדים עצומים.

ציון כמות האדירה של הגמלים יכולה להצביע על כך שהיה גם עוסק בתחבורה של אותם ימים.

"…וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאֹד." — לאיוב היו פועלים, עבדים ממין זכר ונקבה, במספר רב מאוד שהיו עובדים את אדמותיו והיוו את כוח האדם בעסקיו השונים ובמשק הבית. מספר העבדים והפועלים היה נמדד במאות רבים, ואולי אף באלפים. במילים פשוטות: לאיוב היה משק אדיר — ממש ממלכה.

"וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם." — המחבר מציין שאיוב היה גדול, עשיר יותר ובעל השפעה מרכזית יותר מכל "בְּנֵי קֶדֶם". ז"א, הוא היה אחד מאנשי המפתח המרכזיים באזור ארם ואדום.

 

חיי האושר של איוב, האהבה במשפחתו ותפקידו ככוהן ביתו

 

פסוקים 5-4:

4 וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ; וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיוֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם.

5 וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם, וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם, כִּי אָמַר אִיּוֹב: אוּלַי חָטְאוּ בָנַי, וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם; כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים.

 

בני איוב חיו בעושר ואושר, והם מתוארים כממושמעים ויראי אלוהים.

לכל אחד מבניו איוב נתן בית. כך נהגו לחיות נסיכים בני מלכים (ראה בני דוד המלך — שמ"ב יג 7, יד 31).

"וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ." — בכל יום הולדת של אחד הבנים, היו כולם מתאספים בביתו של בעל השמחה ועורכים משתה מספר ימים.

מנין לנו לדעת שבביטוי "מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ" מדובר בחגיגת ימי הולדתם? — זאת מתוך סגנון הדיבור בפרק ג 1: "וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ" כמתייחס ליום הולדתו.

האחיות, כל עוד לא נישאו, מן הסתם התגוררו בבית אביהן; הן הוזמנו משם למשתה יום ההולדת אל בית האח החוגג.

נראה שאיוב לא היה משתתף בכל אחד מהאירועים הללו.

 

■    מה עשה איוב כאשר ילדיו חגגו את ימי הולדתם?

 

כאשר הסתיימו ("הִקִּיפוּ" — ראה תהילים מח 13; ישעיהו כט 1; יחזקאל מג 27) ימי המשתה, היה איוב קורא לילדיו אליו ומבקש מהם להתכונן לקראת אירוע מיוחד וחשוב.

המחבר מציין: "וַיְקַדְּשֵׁם" — כלומר, איוב היה מכין את בניו מבחינה רוחנית כדי שיוכלו לעמוד מול אלוהים כראוי, בקדושה וטהרה, כשהם מציגים קורבן לפני אלוהים.

ההתקדשות בעת ההיא כללה רחיצה, לבוש ייחודי ונקי, הגות פנימית, התוודות על חטא וכו' (ראה: בראשית לה 2-3; שמ"א טז 5).

ישנם מפרשים האוחזים בדעה שבני איוב חגגו בכל יום בביתו של אחד הבנים לפי הסדר של ימי השבוע. לדעתי פירוש זה אינו נכון, מכיוון שכל משתה ומשתה ערך מספר ימים (פסוק 5). וכן, לו היו חיים בדרך זו, לא היה נותר בידם כל דקה פנויה למלאכה כלשהי. חיים שכאלו היו מהר מאוד הופכים לחיי הוללות וחטא.

 

איוב ככוהן ביתו

 

לאחר ההתקדשות, היה איוב מעלה קורבנות לאלוהים כמספר ילדיו.

איוב וילדיו הכירו בעובדה שכפרת חטאים הנה עניין אישי ולא קבוצתי — כלומר, כל אחד חייב לעמוד לפני אלוהים ולהתקדש לפניו. האב יכול אמנם ללמד את ילדיו, אך כל אחד עומד באופן אישי מול אלוהים.

שים לב שאיוב אינו מציין שילדיו אכן פשעו וחטאו נגד אלוהים במעשיהם.

איוב מבקשם להתקדש ומעלה עמם קורבנות לאלוהים, פן חטאו במחשבתם נגד אלוהים כאשר היו בלהט המשתה.

 

■    איוב הבין כבר אז שהחטא מתחיל במחשבה ולא רק בעשייה חיצונית.

 

את אותו המסר ישוע המשיח לימד בדרשה על ההר בבשורת מתי פרקים ה-ז. אז הפרושים והסופרים דחו אותו.

והנה לצערנו הרב, אלה שכל תורת אלוהים הייתה בידיהם ולמדוה בעל פה כשלו להבינה. לעומתם איוב, אדם שרוח אלוהים שכנה בגופו, ידע את אלוהים ללא דף כתוב.

שירותו של איוב ככוהן ביתו מהווה עדות ודוגמא לכל אב.

בספר אל האפסים ה 21 ואילך מלמד אותנו שאול השליח על־אודות תפקידו של הבעל ככוהן ביתו.

כמו שהמשיח הוא ראש הקהילה, כך הבעל הוא הראש של אשתו. לפיכך, תפקיד האב הוא ללמד ולהנחות את בני ביתו לקדושה ולחיי טוהר על־פי תורת אלוהים.

 

ב.  ה' מציע את איוב לשטן
למען יבחן את אמיתות אמונתו 
(א 12-6)

 

6 וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יהוה; וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם.

7 וַיֹּאמֶר יהוה אֶל הַשָּׂטָן: "מֵאַיִן תָּבֹא?" וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יהוה וַיֹּאמַר: "מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ."

8 וַיֹּאמֶר יהוה אֶל הַשָּׂטָן: "הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב? כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ, אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע."

9 וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יהוה וַיֹּאמַר: "הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים? 10 הֲלֹא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב. מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ. 11 וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ."

12 וַיֹּאמֶר יהוה אֶל הַשָּׂטָן: "הִנֵּה כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ; רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ." וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵעִם פְּנֵי יהוה.

 

פסוקים אלה מתארים מפגש מיוחד בשמים בין אלוהים לחלק ממלאכיו.

איוב לא ידע כלום על המפגש השמיימי. הוא היה ממודר לחלוטין מהמאורע שהתרחש בשמים.

כך לגבינו גם היום! איננו יודעים מה מתרחש ליד כס המלכות של אלוהים, אך יש לנו ביטחון שהפרקליט שלנו — ישוע המשיח — עושה למעננו את כול הדרוש כדי שנוכל לחיות בקדושה ובטוהר לכבוד אלוהים.

"וַיְהִי הַיּוֹם…" — האם "בני האלוהים", והשטן עמהם, בחרו על דעתם ביום מן הימים להתייצב לפני אלוהים?

לדעתי ולאור הבנתי את העקרונות שעל־פיהם אלוהים פועל, מדובר על יום שאותו קבע אלוהים:  יום שבו המלאכים התייצבו לפניו כדי לתת דין וחשבון על מעשיהם וכדי לקבל מאלוהים את משימותיהם הבאות (ראה שימוש בביטוי זה: שמ"א א 4, יד 1; מל"ב ד 8, 11, 18).

לאור הכתוב ניתן להסיק שמלאכים אכן מתייצבים לפני אלוהים כדי לתת דין וחשבון על פעולותיהם, ולקבל משימות חדשות לביצוע.

 

■    מי הם "בני האלוהים"?

 

"בְּנֵי הָאֱלֹהִים" הם היצורים השמימיים, המלאכים, "מְשָׁרְתָיו, עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ" של הבורא (תהילים קג 21).

המלאכים נקראים "בני אלוהים" מפני מהותם הרוחנית וקרבתם אל האלוהים — כמו שהביטוי "בני אדם" מתייחס תמיד לאלה המשתייכים לתבניתו של האדם.

"בְּנֵי הָאֱלֹהִים" מוזכרים גם בבראשית פרק ו. שם הם הפרו את בנות האדם כדי לזהם כל רחם אפשרי וליצור בריאה שנוגדת את תכניתו של אלוהים. במזימה זו ניסה השטן (העומד בראש המלאכים שחטאו לאלוהים) לגרום לכך שאלוהים לא יוכל לקיים את הבטחתו להביא את "זרע האישה" — את המושיע המובטח שעתיד להכות בראש השטן ולהשמידו (בראשית ג 15).

בבראשית פרק ו אלוהים אמר על האדם "…וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה." במילים אחרות, הבורא הבטיח לתת לבני האדם חיים למשך 120 שנים נוספות, ולאחר מכן עמד לבוא עמם במשפט. אותו משפט של אלוהים נעשה דרך המבול, אשר השמיד את כל בני האדם החוטאים, כולל אלה שבאו מתוך הזרע המשחית של בני האלוהים (ראה "הנפילים" בבראשית ו 12-1).

"…לְהִתְיַצֵּב עַל יהוה; וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם." — על כל המלאכים, כעבדים לאלוהים, הוטל להתייצב לפני אלוהים במועדים שקבע ובזמנים שחפץ כדי לתת לפניו דין וחשבון וכדי לקבל את משימתם הבאה (ראה לדוגמא מל"ב כב 22-19). — והנה, גם השטן היה בחבורה הזו שמתייצבת לפני אלוהים.

 

■    אלה הן חדשות טובות:

 

אף־על־פי שהשטן כה רם בדרגתו ובסמכותו, הריהו מחוייב לתת דין וחשבון לפני אלוהים. הוא לא רשאי לעשות ולו דבר אחד ללא מתן רשות מאלוהים.

ומתברר דבר נוסף: אף־על־פי שהשטן חטא, הוא עדיין משמש כלי בידיו של אלוהים. הוא אינו כלי של כבוד, אך הוא עדיין כלי — וככזה הוא מחוייב לתת דין וחשבון לבורא הריבון.

העובדה שהשטן בא להתייצב לפני אלוהים אין בה כדי לקבוע שקיימת התחברות קדושה בין השניים. הרי כל בני האדם החוטאים עתידים לעמוד גם הם לפני כס המשפט הגדול של אלוהים.

ובכן, הקרבה לכס המשפט אינה מציינת שקיימת התחברות קדושה — או התחברות כלשהי — בין החוטא לבין אלוהים.

 

■    מי הוא השטן?

 

השם "שטן" אינו שמו המקורי של המלאך הזה. אלוהים במקור העניק לו את השם "הילל בן שחר". המשימה שהוטלה על מלאך זה הייתה להלל את אלוהים בתחילת כל יום.

על בריאתו, על תפקידו ועל מעמדו אנו למדים מדברי ישעיהו הנביא בפרק יד ויחזקאל בפרק כח.

הנביא ישעיהו מנבא על־אודות מלך בבל. מכיוון שתכונותיו של מלך בבל דמו לאלו של השטן — גאווה וכו' — ממשיך ישעיהו בפסוקים 14-12 לדבר על השטן בכבודו ובעצמו, ובדרך זו משווה את תכונותיו של מלך בבל לאלה של השטן. מכאן הסיבה לעונשו החמור: נצח באגם האש.

הנביא יחזקאל בפרק כח מנבא על מלך צור. הוא ממשיך בפסוקים 16-13 לתאר את השטן מאותה סיבה שעשה ישעיהו.

כך אנו, הקוראים, זוכים ללמוד על־אודות תחילתו של הילל בן שחר כמלאך בדרגת כרוב. אנו למדים מדוע הוא נענש בכזו חומרה, ובספר איוב אנחנו רואים אותו בתפקיד שקבע לעצמו: שוטן בני האדם. מאז הוא נקרא על שם פועלו: "שטן".

 

■    מה עושה השטן מאז שחטא ונגזר דינו?

 

השטן פועל כדי…

  1. להפריע לתכנית הישועה של אלוהים עבור בני האדם.

לראיה, השטן ניסה (וממשיך לנסות) להשמיד את עם ישראל כדי שהמושיע לא יבוא ממנו (ראה: פרעה במצרים, ניסיונותיהם של המן, אנטיוכוס, הורדוס הגדול, היטלר, ערפאת וכלל ארגוני הטרור האיסלמים, ולבסוף צורר המשיח בכבודו ובעצמו: התגלות יב).

  1. להרוס את עדותם של ילדי אלוהים הנושעים על מנת שחדשות הבשורה לא יגיעו לכל אוזן. כך תימנע הישועה מהזקוקים לה נואשות. השטן מנסה להכשיל אותנו במלכודות חטא מגוונות. כשאנו חוטאים עדותנו נפסלת, וכך מפאת בושה אנו מעדיפים לשתוק ולא לחלוק את הבשורה, או שהעדים לחטאינו בוחרים לקבוע כי אמונתנו אינה אמת ולכן ידחו את ישוע כאדון (ראה פטר"א ה 8 — "אריה שואג"; זכריה ג — "המקטרג"; אפסים ו 18-10 — האויב מנסה להכשילנו בכל תחבולה ובמלוא כוחותיו הרוחניים).

 

■    האם יש לבני אדם כמונו סיכוי להתמודד נגד כל נכלי השטן ולנצחו?

 

כן! — כי כך הבטיח אלוהים. הנה דוגמאות של אותה הבטחה:

 

  1. ראשונה ליוחנן ד 4— האחד שבתוכנו חזק יותר מזה שבעולם:"אַתֶּם, יְלָדַי, מֵאֱלֹהִים אַתֶּם, וְנִצַּחְתֶּם אוֹתָם, שֶׁכֵּן הוּא אֲשֶׁר בָּכֶם גָּדוֹל מִזֶּה אֲשֶׁר בָּעוֹלָם."

 

  1. אל הרומים ח 39-31— שום דבר לא יפריד אותנו מאהבת אלוהים שבמשיח ישוע:"אִם כֵּן מַה נֹּאמַר עַל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה? אִם אֱלֹהִים אִתָּנוּ, מִי יַעֲמֹד נֶגְדֵּנוּ? 32 הוּא אֲשֶׁר לֹא חָשַׂךְ אֶת בְּנוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא מָסַר אוֹתוֹ בְּעַד כֻּלָּנוּ, הַאִם לֹא יַעֲנִיק לָנוּ אִתּוֹ אֶת הַכֹּל? 33 מִי יִטְעַן נֶגֶד בְּחִירֵי אֱלֹהִים? הֲרֵי אֱלֹהִים הוּא הַמַּצְדִּיק! 34 מִי הַמַּרְשִׁיעַ? הַאִם הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר מֵת, וְלֹא זוֹ בִּלְבַד כִּי אִם קָם לִתְחִיָּה, וְהוּא נִמְצָא לִימִין אֱלֹהִים וּמַפְגִּיעַ בַּעֲדֵנוּ? 35 מִי יַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת הַמָּשִׁיחַ? הַאִם צָרָה אוֹ מְצוּקָה, רְדִיפוֹת אוֹ רָעָב, הַאִם עֵירֹם אוֹ סַכָּנָה אוֹ חֶרֶב? 36כַּכָּתוּב: 'כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה.'

           37 בְּרַם בְּכָל אֵלֶּה, בְּעֶזְרַת הָאוֹהֵב אוֹתָנוּ, אֲנַחְנוּ יוֹתֵר מִמְּנַצְּחִים. 38 וַאֲנִי בָּטוּחַ כִּי לֹא הַמָּוֶת וְלֹא הַחַיִּים, לֹא מַלְאָכִים וְלֹא שַׁלִּיטִים, לֹא דְּבָרִים שֶׁבַּהוֶֹה וְלֹא דְּבָרִים שֶׁעֲתִידִים לָבוֹא, לֹא כֹּחוֹת, 39 לֹא גְּבָהִים וְלֹא מַעֲמַקִּים וְלֹא שׁוּם יְצוּר אַחֵר לֹא יוּכְלוּ לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת אֱלֹהִים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ."

 

  1. אל האפסים ו 18-10— יש לנו את כל כלי נשק האלוהים שבהם נוכל לעמוד נגד כל מתקפותיו של השטן: "סוֹף דָּבָר, חִזְקוּ בַּיהוה וּבְכֹחַ גְּבוּרָתוֹ. 11 לִבְשׁוּ אֶת מְלוֹא נֶשֶׁק הָאֱלֹהִים לְמַעַן תּוּכְלוּ לַעֲמֹד נֶגֶד נִכְלֵי הַשָֹטָן; 12 כִּי לֹא עִם בָּשָׂר־וָדָם מִלְחָמָה לָנוּ, אֶלָּא עִם רָשֻׁיּוֹת וּשְׂרָרוֹת, עִם מוֹשְׁלֵי חֶשְׁכַת הָעוֹלָם הַזֶּה, עִם כֹּחוֹת רוּחָנִיִּים רָעִים בַּשָּׁמַיִם. 13 עַל כֵּן קְחוּ אֶת מְלוֹא נֶשֶׁק הָאֱלֹהִים, לְמַעַן תּוּכְלוּ לְהִתְנַגֵּד בַּיּוֹם הָרָע, וְלַעֲמֹד לְאַחַר עֲשׂוֹתְכֶם אֶת הַכֹּל. 14עִמְדוּ כְּשֶׁהָאֱמֶת חֲגוּרָה עַל מָתְנֵיכֶם וְשִׁרְיוֹן הַצֶּדֶק לְבוּשְׁכֶם, 15 וּכְשֶׁרַגְלֵיכֶם נְעוּלוֹת נְכוֹנוּת לִבְשׂוֹרַת הַשָּׁלוֹם. 16 עִם כָּל אֵלֶּה שְׂאוּ אֶת מָגֵן הָאֱמוּנָה אֲשֶׁר תּוּכְלוּ לְכַבּוֹת בּוֹ אֶת כָּל חִצָּיו הַבּוֹעֲרִים שֶׁל הָרָע. 17 וּקְחוּ אֶת כּוֹבַע הַיְשׁוּעָה וְאֶת חֶרֶב הָרוּחַ, שֶׁהִיא דְּבַר הָאֱלֹהִים. 18 בְּכָל תְּפִלָּה וּתְחִנָּה הִתְפַּלְּלוּ תָּמִיד בְּרוּחַ. שִׁקְדוּ בִּתְפִלַּתְכֶם וְהַתְמִידוּ בִּתְחִנָּה בְּעַד כָּל הַקְּדוֹשִׁים."

 

יוצא מכך, אלו שאינם נושעים מהווים כלי משחק בידיו של השטן לפגום בתכניתו של אלוהים. כל זאת אף מבלי ידיעתם ובטח ללא רשותם והסכמתם.

לכן, תודה לאל על היותי נושע ומוחזק בידי אלוהים בכל רגע!

 

■    האם השטן יכול לקרוא את מחשבות בני האדם?

 

מכתבי הקודש עולה שהשטן אינו יכול לקרוא את מחשבותינו. ראה למשל את המקרה בספר דניאל פרק ב שבו המלך נבוכדנאצר חלם חלום, וכל עבדיו המכשפים ושאר עובדי האלילים מכל הסוגים לא יכלו לקרוא את אשר במוחו. אדרבא, אלוהים השתמש בחוסר יכולת זו של השטן כדי להוכיח את ריבונותו הוא.

האם השטן יכול לדעת את אשר יבחר איוב למפרע? האם הוא יודע מראש את אשר אנו נבחר? — השטן הימר על כך שאיוב ייכשל במבחן האמונה (א 11).

והנה, אף־על־פי שאיוב סבל, הוא לא נפל במלכודת השטן. הוא נשאר נאמן לאלוהים והוכיח את חסרונותיו ומגרעותיו של השטן.

השטן מנחש את מה שאדם חוטא יבחר, וזאת לאור הכרתו את אופיו של האדם החוטא. בעקבות ידיעתו את האדם אלפי שנים, השטן קולע בול פעמים רבות — אך לעתים הוא טועה.

השטן מנחש את תוצאות הפיתוי או הניסיון, אך הוא אינו בטוח בהם לעולם.

 

בפסוק 7 מתחיל הדו-שיח בין אלוהים לשטן:

וַיֹּאמֶר יהוה אֶל הַשָּׂטָן: "מֵאַיִן תָּבֹא?" וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יהוה וַיֹּאמַר: "מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ."

האם אלוהים באמת לא ידע מהיכן מגיע השטן? — אין דבר בבריאה שאלוהים אינו יודע (ראה איוב לח-לט).

אלוהים גם שאל את אדם בבראשית ג 9: "אַיֶּכָּה?" — בדרך זו אלוהים מאפשר לנשאל לענות ולומר את אשר ירצה (ראה את דוגמתו של קין שבחר לשקר בתגובה לשאלת אלוהים — בראשית ד 9). כך גם יכול השטן לומר לאלוהים היכן היה והיכן מצא את ילדיו חוטאים כדי לקטרג עליהם.

השטן ענה ואמר: "מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ." — תשובתו של השטן ציינה את מיקומו הגיאוגרפי (בארץ) וגם את סמכותו הנוכחית.

כתבי הקודש כאמור מלמדים שאלוהים ברא את השטן כמלאך בדרגת כרוב. אז, לפני שחטא, השטן היה בחברת אלוהים. לאחר שחטא, השטן כבר אינו משרת את אלוהים בתפקידו המקורי. הוא ושליש ממספר המלאכים שנבראו (אלו שבחרו ללכת אחריו) קיבלו מסגרת חיים בשמיים ("ספירת הביניים" — אל האפסים ב 2), אך שונה מזו שהייתה להם לפני שחטאו (התגלות יב 8-7).

לאחר שסולק מתפקידו הרם, היה השטן למתעה תבל ולמקטרג האחים (זכריה ג; פטר"א ה 8). נכון להיום, הוא שר העולם הזה — "מלאך האור" (ראה יוחנן יב 31, יד 30, טז 11; קור"ב ד 4).

בעתיד, לאחר הצרה הגדולה, המשיח ישוע ישליך את השטן לתהום למשך 1000 שנים (התגלות כ 1-3).

בסיום ממלכת המשיח הארצית בת אלף השנים ישוחרר השטן לזמן מועט. הוא יאסוף את כל מתנגדי אלוהים כדי לנסות בפעם האחרונה להילחם נגד אלוהים. ניסיונו ייכשל מיד ובנחרצות. אלוהים אז יזרוק את השטן ואת כל ההולכים עמו אל אגם האש לנצח נצחים.

 

הבה נסכם את מיקומיו של השטן מאז שנברא ועד סופו:

  1. בשמים בחברת אלוהים בדרגת כרוב (ישעיהו יד; יחזקאל כח);
  2. בספירת הביניים לאחר שחטא, מוגדר כ"שר העולם הזה" (אל האפסים ב 2; פטר"א ה 8);
  3. נזרק ארצה (התגלות יב 9);
  4. בשאול למשך 1000 שנים (התגלות כ 3-1);
  5. אגם האש (התגלות כ 10-1).

 

אין כמוהו בארץ

 

בפסוק 8 מתברר לנו שאלוהים הוא זה שהציע את איוב לשטן:

וַיֹּאמֶר יהוה אֶל הַשָּׂטָן: "הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב? כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ, אִישׁ תָּם וְיָשָׁר, יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע."

בוודאי שהשטן שם לבו על איוב, הרי זהו תפקידו: הוא עובר בעולם כמרגל, אורב לבני האדם ומתבונן על כל מעשיהם (פטר"א ה 8). בהיותו רע במהותו ומלא שנאה לבני האדם, הוא רואה רק את הרע בכל ואינו מאמין בטוב.

השטן מנסה את הישרים והטובים, ושמח לגלות את האהבה העצמית שקיימת בבן האדם מתחת למסווה של חסד ושל אהבה לאחרים. ז"א, בכל פעם שאנו עושים מעשה חסד ינסה השטן להוכיח שעשינו זאת לעצמנו או מאינטרסים פסולים, ולא מאהבה נטו.

מעבר לכך, השטן גם מנסה להסית את עבדי אלוהים לעשות את הרע, ולאחר מכן להאשימם לפני אלוהים ולשמוח באידם. כך עשה השטן נגד דוד כשהסית אותו למנות את העם (דהי"א כא 14-1), דבר שהביא את עונש אלוהים על העם במגפה שכילתה 70000 נפש בישראל.

אלוהים הציע את איוב לשטן כי הוא היה בטוח בצדקתו של איוב וידע כי אמונתו כנה ומניעיו ראויים. אלוהים בטח באמונת איוב וידע שגם קטגור קשה כמו השטן לא יוכל לו.

מסיבה זו אלוהים כינה את איוב "עבד, תם, ישר, ירא אלוהים וסר מרע".

התואר "עבד" הנו התואר הנעלה ביותר ליראי אלוהים. כך נקראו אברהם, משה, יהושוע, דוד ומעטים נוספים.

אלוהים הציע את איוב כי באותה עת לא חי אדם אשר צדקתו הייתה כצדקת איוב.

 

הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים?

 

בפסוקים 11-9 אנו עדים לתשובתו של השטן לאלוהים:

9 וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יהוה וַיֹּאמַר: "הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים? 10 הֲלֹא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב. מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ. 11 וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ."

השטן עונה לאלוהים, ומתשובתו מתבטא את אשר בו כלפי בני האדם: "האם אתה חושב שאיוב ירא אותך מתוך אמונה ואהבה טהורה? לא ולא! איוב ירא אותך כי מלאת את ידו בכל טוב. הוא מלא בדברי הלל ושבח לאלוהים, כי הוא רק טועם ממך את כל הברכות והטובות שאתה יכול להעניק לאדם!"

במילים פשוטות: אהבת האלוהים של איוב מונעת ממניעים פסולים.

 

השטן ממשיך ואומר בפסוק 10:

"אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב."

משוכה = גדר קוצים (ישעיה ה 5); מכאן "מרוץ משוכות", גדרות, מכשולים.

כלומר: "אתה, אלוהים, 'גידרת' את איוב, הרחקת מעליו כל רעה וברכת את כל אשר לו. אתה מגן עליו באופן אישי, כך שאיוב לא חווה את אותה התמודדות עם קשיי החיים כפי שאחרים מרגישים. הגנת עליו כחקלאי המגדר את עצי הפרי בגדר חיה של קוצים למען לא יעברוה אדם וחיות רעות. לכן אין פלא שאיוב כל כך אוהב אותך. אבל אהבתו של איוב כלפיך, אלוהים, היא אהבה מותנית!"

בדברי השטן יש גם נימה של ביקורת כלפי אלוהים, כאילו נמצא באלוהים משוא־פנים כלפי איוב. אך ידוע לנו שאלוהים אינו נושא פנים במשפט (אל הרומים ב 11).

"וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ…" — המשך דברי השטן: "לכן, ישנה רק דרך אחת לבדוק אם אמונתו של איוב היא אמונה כנה ואמיתית ואינה אהבה מותנית כלפיך, אלוהים, קח מאיוב את כל אשר נתת לו ואז תראה שאותו איוב יתכחש לך בפניך!"

"עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ." — הכוונה שאיוב יקלל את אלוהים בחוצפה רבה, אפילו אל מול פניו של אלוהים.

 

בפסוק 12 אלוהים מסכים להצעתו של השטן לנסות את איוב:

וַיֹּאמֶר יהוה אֶל הַשָּׂטָן: "הִנֵּה כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ, רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ." וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵעִם פְּנֵי יהוה.

אלוהים אישר לשטן להעמיד במבחן את אמונתו של איוב. כפי שהציע השטן, אישר לו אלוהים לקחת מאיוב את כל אשר לו — את ילדיו ואת רכושו. אלוהים הבהיר לשטן שאל לו לגעת בחייו ובשלמות גופו של איוב עצמו, אלא רק ברכושו ובמשפחתו.

"וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן…" — כאשר קיבל את האישור לאמלל את בכיר עבדי אלוהים, הוא מיד יצא מנוכחות אלוהים ומיהר להרוס חיים.

 

הערה:

בפרק ב אלוהים אומר לשטן: "…וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם" (ב 3).

האם ניתן להסיק מכך שאלוהים נתון לסחיטה או לנפילה בתחבולותיו של השטן?

לא ולא! — אלוהים ידע את אחרית המבחן, ולכן לא היה בלחץ.

אלוהים הביע במילים אלו את ההאשמה נגד השטן, אחת מני רבות שיעמדו לפניו גם במשפט, כדי להוכיח שכל אשר השטן שואף אליו הוא לפגוע בילדי אלוהים הנאמנים ללא אשמה מצדם.

 

המקרה הנוכחי העלה שאלה מרכזית לאורך כתבי הקודש:

 

■    מדוע הצדיק סובל?

 

שאלה חשובה ומסקרנת זו זוכה לתשובה מלאה לאורך כתבי הקודש:

  1. סבלו של איוב ועמידתו במבחן מהווים כלים שנועדו לפאר את אלוהים.
  2. סבלו של איוב ומבחן האמונה נועדו לבחון אם אמונתו מבוססת על טובות הנאה שלהם זכה מאלוהים, או שאמונתו נבעה מתוך הכרה אישית וקרובה את אלוהים (ראה גם דברים ח 2).

מכאן, מבחן הסבל נועד לבחון אם היחס שלנו עם אלוהים בנוי על הכרתו כאדון ובכל מצב.

  1. סבלו של צדיק נועד לפעמים ללמדו ענווה. כלומר, לעצב את אופיו כך שיידמה לאופיו של המשיח (קור"ב יב: הקוץ בבשרו של שאול השליח).
  2. סבלו של צדיק לעתים נובע מחטא. הסבל נועד לחדד את האמונה ולהוכיח על החטא, ולהביא את הצדיק להתוודות על החטא ולהיזכות (יעקב ה 13-15; אל העברים יב 13-1: "את אשר יאהב יוכיח").
  3. העמידה בסבל גורמת למאמינים להיות עדים נאמנים, בעלי ניסיון ודוגמה של בגרות עבור שאר המאמינים ובני האדם הסובבים אותם (קור"ב א 11-3).

 

מה עלינו לעשות בעת מבחן של סבל?

  1. לבחון את לבנו, מעשינו ומחשבותינו. לבחון אם חטאנו. אם כן, עלינו להתוודות לפני אלוהים ולפני אלו שחטאנו נגדם (יוח"א א 9; מתי ה 26-23; קור"א יא 27-23).
  2. להתפלל ולבקש חסד מאלוהים למען נעמוד במבחן ולא נחטא (יעקב א).
  3. להתחבר עם מאמינים בוגרים לתפילה ועידוד, כדי להתמיד ביושר, בטוהר ובקדושה.

 

ג.  איוב מתנסה באובדן רכושו וילדיו ועומד בניסיון (א 22-13)

 

13 וַיְהִי הַיּוֹם, וּבָנָיו וּבְנֹתָיו אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר.

14 וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר: "הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת, וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם, 15 וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם, וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב, וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ."

16 עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר: "אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם, וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ."

17 עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר: "כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם, וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב, וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ."

18 עַד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר: "בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר, 19 וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת, וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ, וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ."

20 וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ, וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ, וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. 21 וַיֹּאמֶר: "עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָה. יהוה נָתַן וַיהוה לָקָח; יְהִי שֵׁם יהוה מְבֹרָךְ."

22 בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב, וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים.

 

לאחר שהשטן קיבל את האישור לפגוע בכל אשר לאיוב מלבד בריאותו וחייו, הוא יוצא למשימה האהובה עליו ביותר: להרע לילדי אלוהים.

"וַיְהִי הַיּוֹם." — באותו יום נפגשו כל ילדי איוב בבית האח הבכור. האירוע מן הסתם היה באחד מימי ההולדת של האחים — יום הולדתו של האח הבכור. היה זה יום שמחה לא רק עבור האחים והאחיות, אלא גם עבור איוב ורעיתו. — והנה, בעת שכל ילדיו של איוב חגגו, השטן החל לפגוע בכל אשר לאיוב — אחד אחר השני.

הפגיעה באיוב לא נעשתה במשך תקופה ארוכה, אלא ביום אחד. כך רצה השטן להקשות על איוב ברמה הגבוהה ביותר כדי להכשילו.

"הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת, וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם." — הפגיעה הראשונה הייתה בבקר ובחמורים של איוב. כאמור לאיוב היו חמש מאות צמדי בקר וחמש מאות אתונות. צמדי הבקר היו עסוקים בחרישה, והאתונות ששימשו ככלי רכב לפועלים היו רועות בסמוך.

התמונה המצטיירת היא של חיים פסטוראליים הרחק מכל נגע או צרה. והנה, הכול מתהפך כהרף עין.

אחד מעבדי איוב הגיע אליו בריצה וסיפר את אשר קרה בפתאומיות ובהפתעה: "אנשי שבא התנפלו עלינו לפתע, הרגו את כל העבדים, לקחו את כל הבקר והאתונות — ורק אני נשארתי בחיים כדי לבוא ולספר לך את אשר אירע" (ראה: יהושוע יא 7; במדבר כא 24).

מי הם בני "שְׁבָא"?

"שְׁבָא" נזכר בין בני יקטן (בראשית י כח) ובין בני קטורה (בראשית כה 3) ועוד פעמים נוספות במקרא. בכל פעם ההתייחסות היא לשבט או לעם שחי מדרום לישראל. כוונת הכתוב היא לחבורת שודדים מאנשי שבא שבאה מן הדרום.

 

לפני שהעבד סיים לפרט את כל אשר עשו אנשי שבא לעבדים, לבקר ולאתונות, הגיע לאיוב שליח, שריד נוסף, כדי לבשר על אסון נוסף. הוא סיפר בבהלה ש"אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם"ושרפה את הצאן ואת הנערים הרועים, והוא סיים במילים: "רק אני נותרתי בחיים ובאתי לספר לך את שארע!"

 

■    למה הכוונה במונח "אש אלוהים"?    

 

לאור הכתוב במלכים־ב א 12, הכוונה לברק רב עוצמה, כי הרי לאיוב היו שבעת אלפים צאן ורועים רבים.

מכאן כבר נשאלות מספר שאלות:

האם לשטן כוח ושליטה על כוחות הטבע ועל עמים?

כאשר נשלח השטן מאלוהים, אמר לו אלוהים: "כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ" (א 12). מכאן, שליטתו של השטן על בני שבא (או על עמים אחרים במקרים כמו דניאל פרק י), ועל ברק בעוצמה כזו או אחרת, נקבעת ממסגרת הרשות שאלוהים נותן.

הרי בפרקים לח-לט של איוב אנו למדים ששום דבר בבריאה אינו חופשי לעשות כרצונו, אלא הכל נתון לשליטתו של אלוהים. מכאן, לשטן יש שליטה על כלים רבים בטבע, אך רק במסגרת שאלוהים מאפשר לכל משימה.

 

השליח השני טרם סיים את דברו והנה מגיע שליח אחר, שריד נוסף, כדי לתאר את הצרה השלישית (א 17): "כשדים תקפו את המחנה שלנו בשלושה ראשים, כך שלא היה לנו כל סיכוי להימלט. הם הרגו את כל הרועים מלבדי ולקחו את כל הגמלים!" (ראה שופטים ז 16, ט 43; שמ"א יא 11).

מי הם אותם "כַּשְׂדִּים" בימיו של איוב?

מדובר בבני כשד, בן נחור אחי אברהם (בראשית כב 22). הם היו שבט מדברי בין שאר "בני קדם" וחיו על השלל, ככל שבטי הבדואים.

 

עוד השריד השלישי מתאר את האסון שהביאו עמם הכשדים, מגיע שריד נוסף כדי לספר על האסון הרביעי — הגדול מכולם (מפסוק 18): בעת שכל ילדיו של איוב, שבעת בניו ושלוש בנותיו, חגגו בבית האח הבכור, באה רוח חזקה מן המדבר ופגעה "בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת".

תיאור זה הוא רמז שהיה מדובר בסופת טורנדו, ולא ברוח שנשבה מכיוון אחד. הסופה גרמה להתמוטטות הבניין על כל יושביו.

 

איוב מגיב לאסון

 

והנה איוב המסכן מבין שהוא נפגע הן מאדם והן משמיים:

  • המכה הראשונה והשלישית — מיד אדם (שבא וכשדים);
  • המכה השנייה והרביעית — מיד אלוהים (אש משמיים [ברק] ורוח קדים).

 

פסוקים 22-20 מתארים את תגובתו המידית של איוב:

20 וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ, וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ, וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.

21 וַיֹּאמֶר: "עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָה. יהוה נָתַן וַיהוה לָקָח; יְהִי שֵׁם יהוה מְבֹרָךְ."

22 בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב, וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים.

 

סבלו של איוב אינו ניתן לתיאור!

ברגע אחד, בעודו שמח ומרגיש שכל ברכות שדי עליו, נלקחים ממנו כל הדברים הטובים שאלוהים העניק לו. ממקום בו הוא מרגיש המבורך מכל אדם, איוב חווה את ההרגשה של האדם המקולל מכל אדם.

לאורך ההיסטוריה האנושית, חוו אנשים אובדן של כל משפחתם ורכושם. אך מעטים הגיבו מידית כפי שאיוב הגיב.

בנוסף להבעת אבל בדרך סמלית — קריעת הבגדים, גזיזת שיער וכו' — איוב גם מדבר, ודבריו מהווים עדות למופת שהשטן לא היה רוצה לשמוע:

"יהוה נָתַן וַיהוה לָקָח." — איוב מודה שכל אשר היה לו, וכעת נלקח ממנו, היו דברים שניתנו לו מאלוהים.

"עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָה." — באומרו שיצא ערום מבטן אמו, הוא מודה שכל אשר יש לאדם במהלך חייו הוא למעשה פיקדון שאלוהים הפקיד בידיו. לכן, אם יחליט אלוהים לקחתו, הרי תהיה זו זכותו. בזאת כלולים גם ילדינו, כפי שהבין כבר יוסף: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: 'בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה'" (בראשית מח 9).

אלוהים הוא זה שנותן והוא גם זה שלוקח — אך מעל לכל, "יְהִי שֵׁם יהוה מְבֹרָךְ."

איוב אינו אומר שהשטן נתן וגם לקח. איוב יודע כי כל אשר בידו נמצא שם בגלל אלוהים, ולכן נלקח מידו באישורו של אלוהים.

"יהוה נָתַן וַיהוה לָקָח. יְהִי שֵׁם יהוה מְבֹרָךְ." — מילותיו אלה של איוב מלוות עד היום כל טקס קבורה יהודי.

 

איוב נפל ארצה לאחר ששמע על כל האסונות, אך נפילתו לא נבעה מאיבוד כוח. איוב ירד למצב של השתחוויה.

כמה מעודד לראות את איוב משתחווה לאלוהים גם בשעה שכל עולמו חרב עליו! כך הוא מוכיח שאהבתו ואמונתו באלוהים נובעות מתוך הכרה אישית ואינן רק תגובה זמנית לטובת הנאה כזו או אחרת.

 

פסוק 22:

בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב, וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים.

המחבר סוגר את דברי איוב בציינו שאיוב לא חטא נגד אלוהים ולא אמר דבר פסול כלשהו נגדו.

השטן הפסיד במערכה הראשונה. האם הוא יודה בטעותו ויניח לאיוב?

התשובה נמצאת בפרק ב.